בשנת 1961 החליטו האמריקאים שקובה המהפכנית, שהעלתה להם את לחץ-הדם כשהלאימה את החברות האמריקניות ששלטו בכלכלת האי הקריבי - בעיקר "יונייטד פרוט", שהחזיקה בערך שליש מן האדמות המעובדות בקובה - והאמינו לסיפורי הגולים והסוכני הסי-איי-איי שהעם הקובני נרגן ומתוסכל, וארגנו את הפלישה האומללה ל"מפרץ החזירים". - אתם יודעים איך זה נגמר.

בשנת 1980 החליט נשיא עירק סדאם חוסיין לנצל את אי-היציבות באירן בעקבות המהפכה האיסלמית בהנהגת אייתולה חומייני, ותקף את אירן. המלחמה נמשכה שמונה שנים, בתמיכה מסיבית של מדינות המערב (בעיקר ארה''ב ובריטניה, ובעזרת ישראל - ר' ערך שערוריית אירן-קונטרה). - ואחרי שפיכות-דם נוראית ומיליון קורבנות, אתם יודעים איך זה נגמר.

למה אני מעלה את הפרשיות האלה כיום? כי אני מלאה חרדות. בימים אלה מתחולל באירן משבר פוליטי-חברתי אדיר - אלפי אנשים ברחובות, השלטון מנסה לדכא את ההפגנות והמחאות ביד קשה (אולי לא כל כך קשה כמו שעשתה המשטרה החשאית של השאח, הסאבאק, חניכי השב''כ, אבל קשה כהוגן), ואירן הגדולה כמרקחה. אפשר להניח כמעט בביטחון מלא שבשעות אלה ממש יושבים גאוני הדור של המדינה-היהודית-ציונית-דמוקרטית, ומדסקסים בקדחתנות כיצד לנצל את המשבר הזה כדי לתקוף את מתקני הגרעין באירן. מה הם אומרים? - בארה''ב יש משבר כלכלי חמור, הם מזכירים לשומעיהם, והממשל עדיין חדש ולא בטוח בעצמו, ולא יירצה להסתכסך עם הלובי היהודי. את אירן של האייתולות ושל אחמדינג'אד אף אחד לא אוהב, גם לא במדינות המוסלמיות, קל וחומר במעצמות האחרות, כולל יפן, רוסיה, הודו וסין. אז אולי חובתנו ההיסטורית - כך בוודאי יש מי שאומר בישיבות הקדחתניות בממשלה ובאמ''ן - לתקוף ולחסל את כל המתקנים הגרעיניים של אירן, לפני שתתאושש ותיקח את עצמה בידיים ותחזור להעשרת האורניום והפעלת הצנטריפוגות, וכן הלאה...

אתם יודעים איך זה ייגמר.

סוף