בימים האחרונים נקלעתי לויכוחים פוליטיים דווקא עם אנשים קרובים לי. הויכוח ראשון היה על החלטתו של ראלף ניידר, מנהיג מאבק הצרכנים בארה''ב, לרוץ שוב בבחירות לנשיאות. הויכוח השני היה על הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה.

ארצות הברית נחשבת למבצר הדמוקרטיה, אבל לאמיתו של דבר אפילו ישראל דמוקרטית הרבה יותר. שם יש רק שתי מפלגות שההבדלים ביניהן זעירים ומשתנים. בימינו מקובל לראות במפלגה הדמוקרטית תנועה יותר "ליברלית" (זהו הביטוי שמשתמשים בו בארה''ב לציין עמדות יותר מתקדמות בנושאים כמו זכויות-אזרח), ואת המפלגה הרפובליקנית כמפלגה ימנית. זה לא תמיד היה כך - הנשיא לינקולן היה רפובליקני, ובמשך דורות רבים השחורים בארה''ב, כאשר יכלו להצביע, העדיפו את המפלגה הרפובליקנית, ואילו המפלגה הדמוקרטית בדרום היתה סופר- שמרנית ומבצר הגזענות. זה השתנה רק בשנות השישים, כאשר הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון, שהיה דרומי בעצמו, קידם את זכויות האזרח ועשה רבות לשפר את החינוך והבריאות של השכבות העניות והמיעוטים בארצות הברית. ראלף ניידר החל את מאבקו הציבורי בהתקפה על תעשיית המכוניות האמריקנית, כאשר חשף את הליקויים שסיכנו את חייהם של רבבות צרכנים. בהמשך הפך להיות דוברם של אמריקנים שנמאס להם להיות שבויים של התאגידים הגדולים. הוא תיאר את שתי המפלגות הגדולות כתאומים-זהים, וביצע את הניסיון היותר משכנע לפרוץ את הדואופול ('מונופול' של שניים) שלהן בזירה הפוליטית האמריקנית. הבוחרים ידעו היטב שאין לו סיכוי להיבחר לנשיא, אבל הוא זכה במספיק קולות כדי לאותת לראשי המפלגות הגדולות שיש להתחשב בעמדות שייצג. בשנת 1999 השתתף ניידר בבחירות וזכה בערך במאה-אלף קולות. המירוץ הצמוד בין אל גור לבין בוש-הבן יכול היה להסתיים אחרת אלמלא אבדו הקולות האלה למחנהו של גור. כך, לפחות, נאמר בזמנו. ואכן, אילו נבחר גור יתכן שארה''ב לא היתה פולשת לעירק.

בימים האחרונים הודיע ניידר בן השבעים-ושלוש שבכוונתו להתמודד שוב על הנשיאות, ושוב פתח מחנה תומכיו במאבק בחירות נמרץ, אם כי הפעם כמה מתומכיו הותיקים, כמו השבועון "ניישן", קוראים לו לא לרוץ. על כך התווכחתי עם מישהי בארה''ב שהודיעה שבכוונתה לבחור בניידר. היא טענה, כאמור, שאין הבדל של ממש בין שתי המפלגות הגדולות, וגם לא בין המתחרים הראשיים - מקיין מצד אחד ואובאמה וקלינטון מצד שני - ולכן חשוב לתמוך בניידר, המייצג עמדות יותר מתקדמות. על כך השבתי שבעולם מושלם עלינו באמת להצביע עבור מתמודד שעמדותיו קרובות במידה מקסימלית לתפישת עולמנו, אבל לעומת זאת אם ניידר יגרע קולות דווקא מאובאמה (והרי הוא לא ייקח אותם ממקיין או מקלינטון!), התוצאה עלולה להיות הרבה יותר גרועה. "ומה עם דמוקרטיה?" טענה בת-שיחי. "הרי את עצמך אומרת ששתי המפלגות הגדולות פחות או יותר זהות." על כך השבתי שאילו ניידר היה מקדיש את כוחותיו כבר בתחילת דרכו להקמת מפלגה שלישית, יותר נאורה ומתקדמת, שהיתה מציגה אלטרנטיבה ממשית לשתיים הגדולות, זה היה מקדם את הדמוקרטיזציה של ארצות-הברית. אבל לקפוץ כל ארבע או שמונה שנים ולהודיע על מועמדות לנשיאות זו לא הדרך לעשות זאת, אלא רק לפגוע בסיכוייו של המועמד היותר נאור. "והאם את עצמך," טענה בת-שיחי, "לא הצבעת שוב ושוב למפלגות קטנות וקטנטנות?" נכון, השבתי - אבל בשיטת הבחירות שלנו ידעתי שיש סיכוי טוב שנציגים של אותן מפלגות, אולי רק שניים או שלושה, ואולי חמישה או שישה, ייכנסו לכנסת וישמיעו את קולם, ישתתפו בתהליך הפוליטי, יצביעו בהתאם לעקרונות ועמדות שאני תומכת בהם, ואולי אף יקדמו חוקים נאורים... אינני יודעת אם שכנעתי את בת-שיחי, אבל בינתיים הויכוח נדם.

ואז פרץ הויכוח השני - על הוגו צ'אבס, הפעם עם ידיד ישראלי. דיברנו על ארה''ב ועל המירוץ לנשיאות. על כך שרוב ואז פרץ הויכוח השני - על הוגו צ'אבס, הפעם עם ידיד ישראלי. דיברנו על ארה''ב ועל המירוץ לנשיאות. על כך שרוב האמריקנים לא מכירים כלל את העולם שמחוץ לגבולותיהם. מבחינתם ארצות אחרות הן או אתרים תיירותיים, או מקומות שמתי-שהוא צריך לכבוש, להפציץ או לנהל. לעומת זאת, טענתי, באמריקה הלטינית הציבור הרחב הרבה יותר מודע לתמונה הגלובלית. "כן," אמר בן-שיחי, "אבל שם יש משוגעים כמו הצ'אבס הזה..." - למה הוא משוגע? שאלתי. - "יש לו פה גדול." - זה באמת איום ונורא, הסכמתי, באמת יש לו פה גדול וגם יש לו מה לומר. אבל זה הכל? - "כן," הצהיר בן-שיחי. "אם הוא סוגר עיתונים וסותם פיות..." עלי להודות שכאן איבדתי את קור-רוחי והתפרצתי בזעם. השיחה הפכה לויכוח זועם ונגמרה לא טוב. (בבוא העת אתנצל בהכנעה ולהבא אשתדל לא לאבד את סבלנותי.) אבל לאמיתו של דבר, הישראלים לא אשמים שהם ניזונים מן התקשורת המגיעה עליהם, שבחלקה הגדול מקורה בסוכנויות הידיעות ואמצעי התקשורת האמריקניים. איך הם יכולים לדעת שתחת שלטונו של הוגו צ'אבס כלל לא נסגרו עיתונים ולא נסתמו פיות, שרוב העיתונים ותחנות הרדיו והטלויזיה בונצואלה נמצאים בידיים פרטיות ותומכים באופוזיציה, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של ונצואלה המודרנית זורמים ריווחי הנפט שלה לא רק לכיסיהם של הפלוטוקרטים אלא גם להקמת בתי-ספר, מרפאות ושיכונים משופרים, שבזכות הוגו צ'אבס וריווחי הנפט של ונצואלה נפתחו ברחבי אמריקה הלטינית מרפאות המאויישות על ידי רופאים ואחיות מקובה, שם זוכים כפריים עניים בפעם הראשונה בחייהם בטיפול רפואי - למשל, ניתוחי קטראקט... וכו' וכו'... אינני טוענת שהוגו צ'אבס הוא המנהיג המושלם, מתנת שמיים למין האנושי - יש בכלל דבר כזה? - אבל הוא שיפור עצום על פני רוב השליטים באמריקה הלטינית עד הזמן האחרון. יתר על כן - הציבור הישראלי המדקלם בתמימות את כל ההשמצות האמריקניות על צ'אבס לא ידע דבר על השליטים המפלצתיים במדינות הללו, אלה שארצות הברית תמכה בה. שאלו ישראלים על מעלליהם של טרוחיו (סנטו דומינגו), סומוסה (ניקרגואה), ריו מונט (גואטמלה), וידלה וגואלטיירי (ארגנטינה), אוגוסטו פינושה (צ'ילה), פוג'ימורי (פרו) ועוד ועוד, ותגלו שאינם יודעים דבר, כמו שלא ידעו דבר על סוהארטו באינדונזיה ומרקוס בפיליפינים, כי הסיפורים עליהם לא חילחלו לתודעה הישראלית. למשל, בקולומביה, ידידת ישראל הטובה, נרצחו במהלך 20 השנים האחרונות למעלה מאלפיים-חמש-מאות מנהיגי פועלים, ולאחרונה, כחלק ממאמציו של הנשיא אוריבה לשפר את תדמיתו, הוקם שם בית-דין לחקור את הארועים הללו. אבל כאשר אחד משלושת השופטים באותו בית-דין העז להרשיע קציני צבא במעשי רצח כאלה, הוא פשוט פוטר. - שמעתם על כל הדברים האלה? כמובן שלא. אבל שמעתם שהוגו צ'אבס "סגר תחנת טלויזיה", נכון? (לאמיתו של דבר, היא כלל לא נסגרה וממשיכה לשדר בערוץ לווייני.)

הגיע הזמן שישראלים יזכו למקור מידע חופשי מתעמולה, סילופים ושקרים שמקורם בארה''ב ובספיחיה הנאמנים באירופה. באנגלית יש כמה וכמה אתרים לא-רעים המספקים מידע כזה, וכך גם בצרפתית ובספרדית. אבל רוב הישראלים, גם אלה המפטפטים באנגלית ללא היסוס, מתקשים לקרוא ידיעות ומאמרים באנגלית או בכל שפה אחרת. העיתונות המודפסת בארץ התכווצה למימדים זעירים, והתקשורת האלקטרונית לא ממלאת את התפקיד שמלאו בזמנם עיתוני השמאל. זוהי משימה חשובה!

סוף