יהושע, המתנחלים ובית-הדין הבינלאומי בהאג

(ראה אור לראשונה ב’הגדה השמאלית’, 16 יוני, 2007)

על שלושה עמודים נשענת המדינה הציונית: על התנ''ך, על השואה ועל הפצצה הגרעינית. וכל אחד מאלה אפוף תיל קוצני המאיים על כל מי שמעז להתקרב או להתמודד עם משמעותו.

ענייני היום הוא ה"עמוד" הראשון. התפרעות של מתנחלים בבית-קברות מוסלמי בכפר כיפל חארס ליד אריאל, לשם הלכו "לחגוג" אחרי שהשתטחו על קברו של יהושע בן-נון בשבוע שעבר, הולידה כתבות ותגובות שונות. בין השאר, צויין שיהושע בן-נון היה אחראי לג'נוסייד של עמי כנען, מכאן שאין פלא שהבאים להשתטח על קברו מסוגלים למעשים שכאלה.

אותי זה מטריד. ראשית, מטריד אותי יישום מושגים של ימינו לגבי דמויות וארועים מן העבר. אינני יודעת כמה גיבורים היסטוריים היו יוצאים בשלום מאנכרוניזם כזה. אם היינו מצליחים להחיות את אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, קרל הגדול, צלאח א-דין, ראשי האימפריות האינדיאניות באמריקה, ג'ורג' וושינגטון, שלא לדבר על נפוליאון, ולהושיבם על ספסל הנאשמים בבית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה - כמה מהם היו נמצאים זכאים?

המחשבה השנייה המטרידה אותי היא שאם מקבלים את הסיפור המקראי כפשוטו, ורואים ביהושע בן-נון דמות היסטורית, מנהיגם של שבטי ישראל בכיבוש כנען, ובוחנים את ה"היסטוריה" הזאת בעיניים עכשוויות, המסקנה הנדרשת היא שהעם הזה נולד במהלך פשעי מלחמה והורתו בג'נוסייד. האם זו ההיסטוריה שאנחנו מבקשים להקנות לישראלים? ומה פירושה אם לא הצדקה רטרואקטיבית, היסטורית- כביכול, של המעשים החמורים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל?

ברור שהחטא הקדמון הוא של מערכת החינוך הישראלית. היחס לתנ''ך כאל דוקומנט היסטורי הוא מרכיב חיוני באידיאולוגיה הציונית. התנ''ך, כך נאמר לנו כבר בגן הילדים, הוא הקושאן שלנו, הוא המעיד שזוהי ארצנו הקדומה. ובין אם מוסיפים על כך שקיבלנו אותה מאלוהים ובין אם לאו, הקביעה הנחרצת שאבות- אבותינו היו תושבי הארץ הזאת ואדוניה היתה מאז ומעולם הבסיס לתביעה הציונית לפלסטינה. מי שטורח ללמוד ברצינות את ההיסטוריה של הארץ מגלה שאין הדברים כל כך פשוטים - בני ישראל (או היהודים, שהרי אנחנו אמורים להיות יורשי ממלכת יהודה) שלטו בארץ תקופות קצרות יחסית, ובחלקן תחת שילטון-על של אימפריות שונות. ירושלים היתה תחת שלטון יהודי סוברני לא יותר מארבע-מאות שנה בימי קדם. לעומת זאת, היא היתה תחת שלטון מוסלמי כאלף-שלוש מאות שנה: מן המאה השביעית עד נפילת ירושלים בידי הצלבנים בסוף המאה האחת-עשרה, ואחרי שהללו החזיקו בה 88 שנים בלבד, שבה ונשלטה על ידי מוסלמים עד 1917 . אשר לנוכחות יהודית מתמשכת - יש לציין שקהילות יהודיות גדולות התקיימו בחלב, סלוניקי, מקנס ווילנה יותר זמן מאשר בירושלים.

אבל עובדות לחוד ו"היסטוריה" לחוד. להציג את גיבורי התנ''ך כדמויות היסטוריות, לטוב או לרע, פירושו לשחק לידיהם של החוגים הקיצוניים ביותר בישראל. היום יש אומרים, "מה ההבדל בין השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לבין ישראל שקדמה לאותה מלחמה? - האם תושבי תל-אביב הם פחות 'מתנחלים' מתושבי אריאל?'' ואכן, זהו טיעון שלא קל - אך לא בלתי-אפשרי - להפריך אותו. לא אכנס כאן לוויכוח הזה, כי הוא דורש הרבה מקום, ואילו הנושא שלי היום הוא כיצד להתייחס לדמויות התנ''כיות כגון יהושע בן-נון. ובכן, אם יהושע בן-נון, בן טיפוחיו של משה רבנו, המצביא הדגול, כובש כנען, היה אחראי לג'נוסייד של הכנענים, ובכך הניח את התשתית לממלכת ישראל השלמה, הרי שמוצאנו כעם נעוץ בפשע אדיר. ההשלכות של אמונה כזאת הרבה יותר חמורות מאשר הטענה "בלאו הכי תמיד נישלנו את הערבים, אז כבר כדאי להישאר עם הכל!"

אבל התנ''ך איננו מסמך היסטורי. הוא יצירה ספרותית קדומה, עשירה בחומרים שונים ומגוונים, שהורכבה ממקורות שונים מאות שנים אחרי התקופות המתוארות בה בחלקים הסיפוריים. היום טובי החוקרים, ארכיאולוגים, היסטוריונים ובלשנים, מסכימים שעיקר הספרים הנרטיביים נכתבו לא לפני סוף ימי בית ראשון. (אפילו הארכיאולוג יוחנן אהרוני, שהזדהה עם תנועת ארץ ישראל השלמה, הודה שלא נמצא בדל ראייה לכיבוש כנען המתואר בתנ''ך.) ככל הנראה הטקסטים האלה שימשו את המטרות הדתיות, המדיניות והפסיכולוגיות - את האג'נדה, אם תרצו - של הכותבים המאוחרים. העם שהיה מרוסק ומוכה אחרי המפולות של ממלכת ישראל ואחריה ממלכת יהודה, היה זקוק לטקסטים האלה כדי לשוב ולהאמין בעברו, במנהיגיו, בזהותו כעם אחד למרות הפלגים השונים. הכותבים גם ראו צורך לחזק את אמונתו באלֿ שהתערערה בעקבות המפולות, ואת מערכת החוקים והכללים הדתיים שלו, כדי שישמרו את זהותו הייחודית ויפרידו בינו לבין שאר העמים שהובסו ופוזרו על ידי האימפריות בבל, אשור ופרס. את זהותו הייחודית ויפרידו בינו לבין שאר העמים שהובסו ופוזרו על ידי האימפריות בבל, אשור ופרס. "אי אפשר לאחוז במקל בשני הקצוות," אומר אחד מגדולי חוקרי הארץ בעת העתיקה איתו שוחחתי על הנושא. "לא יתכן מצד אחד לשלול את השימוש הפוליטי בתנ''ך כבסיס לתביעתנו לשלטון בארץ ישראל, ומצד שני להשתמש בדמויות מקראיות, מיתולוגיות או אפילו היסטוריות, כדי להכות בהן את המחנה הלאומני." ההתנהגות הנפשעת של המתנחלים שהשתוללו בבית הקברות של הכפר המוסלמי איננה תוצר של פשע קדמון היסטורי של יהושע בן-נון, או המשך שלו, כי אם תוצר ישיר של הכיבוש ושל הקולוניאליזם הציוני.

נאמר ששלטון משחית, ושלטון אבסולוטי משחית אבסולוטית. ברגע שקבוצה אחת שולטת בשנייה מתחילה השחתה נפשית, וכבר היו ניסויים פשוטים למדי שהמחישו את התהליך הזה (למשל, הניסוי הקלאסי של פיליפ זימבארדו באוניברסיטת סטאנפורד בשנת 1971 - תמצאו אותו בקלות באינטרנט). מעמדם של היהודים בארץ הזאת מקנה להם עדיפות כמעט בלתי מוגבלת ביחס לאוכלוסיה הערבית, והתוצאה היתה צפוייה מראש. צריך להתמודד עם המציאות בה אנחנו חיים, בלי להיאחז במיתולוגיה גם לא נגד הכיבוש ועוולותיו, כשם שאנו שוללים את השימוש בה להצדקתו.

סוף

|