ביושבי בביתה ובבית אחותה, מירי, ראיתי כיצד ביחד עם הביקורתיות הקשה של אמי כנגד החברה הישראלית, היא רקמה לה סביבה את החברה הישראלית עליה חלמה. כיצד יצרה לעצמה עולם שבו הזאב לא רק גר עם הכבש, אלא גם נוטל על עצמו את הפזזנות ואהבת החברותא של הכבש, בו בזמן שהכבש רוכש לו יכולות הגנה וביטחון עצמי של חיית טרף.

עירנית בשל ג'טל-לג כרוני, עם אימפי החתול המיתולוגי לרגלי, אני תוהה בליבי מה ישאר מכל זה. בן דודי, יובל, הציע שהאוטוביוגרפיה של אמי תוצא כספר המשך לזכרונותיו של סבי, בנימין אליאב. אכן, אמי כמוהו היתה קצת "גדולה מהחיים". אבל זו מחשבה מעציבה, כי שניהם - למרות יכולותיהם הקוגניטיביות המרשימות ומסירותם להומניזם נאור, השאירו מאחוריהם עולם מרוחק יותר מהאידאל בראשם מאשר אליו נכנסו.

כמו סבי, אמי ביושרה האינטלקטואלי וחדות אבחנותיה דרבנה או ביישה אחרים לפעול אחרת מכפי שתכננו, גם אם "אחרת" משמעותו היה שלהבא ימנעו מלדבר איתה.

כן, אמי ידעה לשרוף גשרים באותה זריזות שידעה להקימם. ואולי נכון יותר לומר שרק אותם גשרים שהכילו מספיק חומרים דוחי אש יכלו למעשה לשרוד לאורך זמן.

אלא שהחסרון של דוחי האש (כמוני) שאנחנו לא עולים בלהבות כשצריך. ואולי בשל כך העולם מתקדם לאחור.

כעת הלהבה שהיתה אמי כבתה. במקומה נותרנו הזאבים/כבשים דוחי אש, אחי יונתן, אימפי ואני

יהי זכרה ברוך ושחלומותיה יתגשמו

אילנה הרסטון (לוטן)