הספד של בן

משפט אחד שנחרת בזכרוני בהקשר של אמא הוא שיחה שניהלה איתי כשהייתי כבן שמונה. חיינו אז בניו–יורק, והיא אמרה לי – באנגלית, מאחר וזו השפה שדיברנו אז וגם אחרי ששבה איתנו לארץ כעבור שנתיים –
You realise, of course, that you and I are aliens?

אני זוכר שפתחתי עיניים גדולות למשמע הדברים. הסידרה
Star Trek
הופיעה אז לראשונה על המסך הקטן, והיינו צופים בה בדבקות. בתור ילד כהה–שיער, רזה, עם אוזניים גדולות ונטיה לשכלתנות, הזדהיתי באופן טבעי עם הדמות של ספוֹק, והרעיון שאימי ואני חייזרים קסם לי מאד. כשנכחה שלא הבנתי נכון, מיהרה להסביר שהיא התכוונה לאותו מונח רשמי, מוזר ומאד חושפני של האדמיניסטרציה האמריקאית שפירושו אדם זר, כלומר, לא אזרח אמריקאי (בניגוד לאחותי ואביה, שכן היו).

אני זוכר שהנהנתי בראשי, מאוכזב מעט, אך הדימוי נשאר במוחי מאז ועד היום, משום במובנים רבים אמא באמת לא היתה כמו רוב בני–אנוש. אמנם – בניגוד לספוֹק מהסידרה, היא העריכה מאד – וגידלה אותנה להעריך – רגשות אנושיים מאד כמו אהבת הורים לילדיהם, אמפתיה, הקשר הבלתי–אמצעי של אדם לנוף מולדתו, ותחושת השבט במובן הטוב של המילה. אבל את הדחפים האפלים יותר של המין האנושי – הנטיה לאלימות, הששון אלי קרב, האפליה וההתנכלות למי שאינו משבטך, וההליכה כעדר אחרי דמגוגיה בלי לחקור את האמת שמאחורי הדברים – כל אלה היו זרים לה כמו מפלנטה אחרת. כל חייה דיברה והתריסה על–כך,וציפתה שאו–טו–טו כולם יתעשתו ויהיו שותפים לתפיסתה, שנראתה לה כה מובנת מאליה – ופעם אחרי פעם, היא נחלה אכזבה, וציפיה זו שיבשה לה תחזיות שמבחינות אחרות היו מדוייקות להפליא.


עם זאת, הפריע לה מאד כשהתלוצצתי על שהיא חייזרית, והיא היתה מוחה על–כך בתוקף. לכן בשנים האחרונות נהגתי לדייק ולומר שהיא איננה חייזרית, כי אם כמו אדם מן העתיד – עתיד פחות אלים, יותר נאור. וכראיה, פעם אחרי פעם הדעות שהחזיקה בכל זמן נתון הפכו להיות הקוצנסוס המקובל כעבור עשר–עשרים–שלושים שנה.

מטבע הדברים, חלק מדעותיה עדיין נחשבות רדיקליות מדיי ואינן מקובלות. אימי הלכה לעולמה בתקופה של נסיגה מסויימת בהתקדמות לאותו עתיד. בעשור האחרון, צצה תופעה חדשה בישראל, של ה’שמאלני–אבל’– כדוגמת:
אני שמאלני – אבל אני חושב שהפעם צריך להיכנס בהם...’
אני שמאלני – אבל אני חושב שמלחמת לבנון השניה / מבצע עופרת יצוקה / מכה קלה בכנף (בחר את המתאים) היתה נכונה’,
או: ‘זו לא חומת בטון – זו גדר’

ובכן, אם ביציקת תוכן חדש למונחים עסקינן, ראוי לציין שאימי היתה ‘לאומנית–אבל’ . לאומנית – אבל הלאום שהיא התכוונה אליו איננו קיים עדיין. הוא הלאום של המדינה העברית שכולם ייחלו לה במשך כל ילדותה בארץ, אך החלה להתפוגג מיד עם קום המדינה, ונעלמה מאז בלא זכר, לטובת המונח ’מדינה יהודית’, שהוזכר במובן של ’מדינת היהודים’, אך אשר אלה המצטיינים בפילפולים לשוניים ידעו יפה לנצל למטרתם. ‘לאום’ במובן המקובל בעולם המערבי וכפי שהבינה אותו רות המואביה בשבועתה – של אוכלוסיה של בני–אדם הקושרים יחד את גורלם, תחושת שייכות ונאמנות המתנוססת מעל הבדלים של דת וגזע – גם רעיון זה, בבוא הזמן, יהפוך להיות נחלת הכלל. אימי לא תשוב אלינו, אך אנחנו הולכים אליה.

- יונתן אור–סתיו (סטופי)