(By Neri Livneh. Published in Haaretz.com)

On the bureau in a rented apartment at 67 Sheinkin Street in Givatayim, the Tel Aviv suburb where Yael Lotan lived until her death in early November, I again saw the picture I remembered well. Originally published in the (now-defunct) magazine Koteret Rashit as part of a "mothers and daughters" project, the photo shows a white woman with fair skin and hair, blue eyes, thin lips, her hair carefully combed, hugging a beautiful black girl. Yael Lotan, journalist, writer, editor and translator - the magazine wrote - is the mother of Ilana Hairston, whose father Loyle Hairston, Lotan's second husband, is a writer, communist and human rights activist, the descendant of a black slave family on his mother's side and of a white plantation owner from Mississippi on his father's side.

Continued

(מאת נרי לבנה. פורסם ב’מוסף הארץ’)

על השידה בשינקין 67 בגבעתיים, בדירה השכורה שבה התגוררה יעל לוטן עד למותה לפני חודש, ראיתי שוב את התמונה שהיתה זכורה לי היטב. בתמונה, שהופיעה בשבועון "כותרת ראשית" כחלק מפרויקט "אמהות ובנות", רואים אשה לבנה, בהירת עור, עיניים ושיער, שפתיה דקות ושערה סדור היטב, חובקת בימינה ילדה שחורה יפהפייה.
Cont.… המשך...

I'll start with the distressing news of Yael's Lotan's death last week. I'm not entirely certain of the details, but I believe that she was in her 70s and had been diagnosed with liver cancer just weeks before. I also don't know if the disease was very quick and aggressive, or if she chose not to have treatment, or if simply, faced with her age and her illness, decided that her time had come. I tend to think the latter, since she was strong-minded and independent and would not have chosen to spend time in a hospital or even at home, having to be cared for.

Cont.… המשך...

מזה כמעט שבוע שאחי, יונתן, ואני חבוקים בחגיגת השאול של אובדן אימנו, יעל. מעין חויה יהודית שאת קיומה אנחנו מצדיקים בפסיכולוגיה הפוכה ש"זה בריא!". ויש לציין שאכן קירוב הלבבות עם בני משפחה וחברים, מפגשים מחודשים עם אנשים שנעלמו במדרונות החיים, יוצרים חיבוק דוב - חם, חזק, אוהב. מעל לכל מלמדים על יכולתה של אמי לגעת בחייהם של אנשים כל כך רבים, מרבדים שונים של החברה.

Cont.… המשך...

One thing etched in my memory in connection with my mother is a conversation she had with me when I was about eight years old. We were living at the time in New York, and she said to me:
“You realise, of course, that you and I are aliens?”

Cont.… המשך...

משפט אחד שנחרת בזכרוני בהקשר של אמא הוא שיחה שניהלה איתי כשהייתי כבן שמונה. חיינו אז בניו–יורק, והיא אמרה לי – באנגלית, מאחר וזו השפה שדיברנו אז וגם אחרי ששבה איתנו לארץ כעבור שנתיים –
You realise, of course, that you and I are aliens?

Cont.… המשך...

(מאת בני ציפר. פורסם בהארץ)

תמיד ובכל חברה יש נשים כמוה, שלא יודעים איך לאכול אותן. בנות אצולה, שבמקום לציית לכללים שהכתיב מעמדן החברתי ולכלות את חייהן באפס מעשה, השתמשו בפריבילגיות שהיו להן כדי לעשות דברים לא צפויים ואסורים - או אותן קדושות נוצריות, שמאסו בחיי הבשר והסתגרו בתא אפל כדי להיות לסמלים של פרישות.

המשך

(פורסם במחלקה ראשונה)

יעל לוטן, אשת רוח ייחודית, פעילה למען השלום ומובילה פוליטית, הלכה לעולמה. היכרנו לפני 25 שנים, כשהיא ערכה את המוסף הספרותי של "על המשמר" אחרי פרישתו של א.ב.יפה. ביחד עם רוביק רוזנטל, היא הייתה העורכת הראשונה שלי. את כל מה שאני יודעת על כתיבה עיתונאית, למדתי מהם. מבט אחד ברצנזיה הראשונה שלי במדור לספרות, וישר יעל נתנה לי טיפים חשובים מאין כמותם להמשך הכתיבה.

המשך

(פורסם באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית)

יעל לוטן נולדה בארץ ב–1935. ב–1953 נסעה לארגנטינה עם הוריה בשליחות משרד החוץ. כעבור שנה עברה ללונדוֹן ללימודים, שם פגשה ונישאה לבעלה הראשון, מוריס סטופי, מהנדס יהודי אנגלי.

ב–1958 נסעה עם בעלה לג'מייקה – שהיתה אז עדיין מושבה בריטית. לאחר שבע שנים באי, עברה לארה’ב עם בנה הקטן, שם נישאה לבעלה השני, הסופר האפרו–אמריקאי, לויל הרסטון.

המשך

(פורסם בהגדה השמאלית)

רק לפני זמן קצר כתבנו, יעל ואני, דברי הספד על חברנו אמנון קפליוק ז"ל, מבלי שנדברנו בינינו. זה נראה לשנינו טבעי בהחלט לכתוב דברים די דומים על איש, שעימו הלכנו כברת דרך ארוכה בשמאל הרדיקלי החופשי, שלא היה כבול בנאמנות אורתודוכסית למפלגה פוליטית כלשהי. את יעל אהבתי מאוד. היא הייתה ישרה כפלס, לעתים אפילו רגשנית, אבל יכולתה האנליטית לא נפגמה מהסנטימנטים הכנים שליוו אותה לאורך כל דרכה. היא הייתה לא רק ישרה, אלא אפילו ישרנית. לעתים דימו בני תמותה רגילים כמוני שהם יתקשו לעמוד באמות המידה שלה. אבל גם יריבים פוליטיים התרשמו מהעקביות שלה: יעל תמיד עמדה לצידם של החלשים נגד החזקים. המוטו הזה היה נר לרגליה, בשני הנתיבים שבהם צעדה: בליברליזם הנאור במישור האזרחי, ובשמאל הסוציאליסטי במישור המדיני והחברתי.

המשך