יעל לוטן, עיתונאית, סופרת, עורכת ומתרגמת, נכתב אז, היא אמה של אילנה הֵרסטון, בת משותפת לה ולבעלה השני, לוֹיל הרסטון, סופר שחור, קומוניסט, פעיל זכויות אדם, נצר למשפחת עבדים מצד אמו ומשפחת בעלי־אחוזה לבנים מצד אביו במיסיסיפי.

סוּפר שם על לוטן שנולדה למשפחה ירושלמית מיוחסת, נישאה ליהודי אנגלי, עברה איתו להתגורר בג'מייקה, שם נולד להם בן, יונתן. אחר כך התאהבה בגבר שהיה לבעלה השני וביחד התגוררו בניו יורק, הולידו את אילנה וגידלו את יונתן. היא התוודעה מקרוב למאבק לשוויון זכויות של השחורים בארצות הברית והצליחה לראיין את הפעיל הרדיקלי מלקולם X חודשים ספורים לפני שנרצח. ואז, ב– 70 ', חזרה להתגורר בישראל עם שני ילדיה, בירושלים.

סיפור חייה, שנראה כבר אז כסיפור הרפתקאות יוצא דופן, לא הסתיים בכך. היא הפכה לדוברת בולטת של השמאל בישראל, כתבה ספר על עמוס אוריון )שהורשע ברצח, ריצה עונש מאסר ושוחרר ב– 80 ' לאחר שקיבל חנינ ה( וניסתה לעזור לו להוכיח את חפותו, אלא שהוא נרצח בעיצומה של העבודה על הספר. היא עמדה לדין על שנפגשה עם אנשי אש"ף ברומניה, היתה ממקימי הוועד למען מרדכי ואנונו, כתבה לעיתונים שונים, בין השאר לעיתון הודי רב תפוצה, נעשתה למתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית של ספרות יפה וספרי עיון ורכשה מוניטין כמבקרת ספרותית אנינה. ואז, לפני חודש בדיוק - כמה ימים לאחר שאספה את חבריה הקרובים ונפרדה מהם, פחות מחודשיים לאחר שאובחן אצלה גידול סרטני בכבד - מתה בגיל 74 .

לוטן, כך מספרים מכריה, היתה אשה עשויה ללא חת. כשפעלה על פי עקרונות שהאמינה בהם לא פחדה מכלום, אפילו לא מאיומיו של טוביה אושרי, רוצח מורשע עם קבלות, שבא לביתה ברמת גן "לבוש בחליפה לבנה ובנעליים לבנות" )כפי שזוכר בנה, יונתן אור־סתי ו(, כדי להמליץ לה בחום לא לפרסם את הספר על עמוס אוריון ובפרט את הפרק על הרצח הכפול ב"בר־בקר" - שאחר כך גם הורשע בו אושרי - פן יבולע לה ולילדיה. ותיקי של"י )תנועת שלום שלוטן היתה ממייסדי ה( זוכרים איך במשך כמה חודשים, עד שהודיעה המשטרה שהסכנה חלפה, ישנו בביתה בתורנות צעירי התנועה כדי לשמור עליה מפני האיומים הללו.

רבים, אבל מעטים מדי, באו להלווייתה, שנראתה כספירת מלאי של שרידי השמאל הטהרני הלא ציוני שהיה כאן פעם. אנשי חברה קדישא חייכו למשמע הערתו של פרופ' צבי רזי, שהוא מקווה שיעל לא תגיע לגן עדן כי היא תמות שם משעמום. בתה אילנה סיפרה אחר כך - בדירת השניים וחצי חדרים הצנועה עד ספרטניות, אבל ציורים יקרי ערך של יגאל תומרקין מעטרים את קירותיה - שכשהיתה אמה בג'מייקה התדפק על דלת ביתה אוונגליסט שרצה למכור לה ספרים שיראו לה את הדרך לגן עדן. "אמא אמרה לו שהיא מעדיפה את הגיהנום, כי נראה לה שהרבה יותר מעניין שם".

ילדיה של לוטן, יונתן שמתגורר עם משפחתו בקנדה, ארכיטקט שממשיך את דרכה של אמו בתרגום, ואילנה, חוקרת מוח שמתגוררת באן הרבור בארצות הברית, בילו את החודשיים שלפני מות אמם בתורנויות סביב מיטתה ובטיסות טראנס־אטלנטיות מתישות. גם חוג חבריה הקרוב, המכונה "חוג ה– 31 בדצמבר" על שום מנהגם להתכנס בביתה כל שנה כדי לציין את תחילת השנה החדשה, לא נטש אותה לרגע. כמה ימים לפני מותה, כשעמדה לפני ניתוח מסוכן בכבד, שנועד להאריך את חייה ובעיקר לשפר את איכותם, הזמינה את חבריה למעין מסיבת פרידה. "יצאנו מהמפגש הזה די אופטימיים", מספרת אביבה עין־גיל, מעצבת גרפית ומטפלת ברפואה סינית, שהכירה את יעל דרך פעילותן המשותפת בעד פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. "יעל אמרה שהיא לא מוכנה לדבר על האפשרות שתמות והזמינה את כולנו לפגישה הרגילה ב– 31 בדצמבר, אם כי הזהירה שבגלל הפגיעה בכבד שלה לא תכין את ה'אֶג־נוֹג' המסורתי".

במפגש הזה דיברה כרגיל על שני נכדיה, על תעלוליו של אימפּי, החתול שלה, שבשנים האחרונות טענה שהיא ממשיכה לחיות רק למענו ומשום כך גם הפסיקה לנסוע לחו"ל, וסיפרה גם על נסיעתה לריגה כילדה קטנה. "היו לה שלושה חוגי חברים על פי נושאי ההתעניינות שלה", אומרת עין־גיל. "היה החוג של השפה, של התעניינות בשפה העברית ובתרבות, היה החוג הפוליטי והיה החוג של החתולים. אני שייכת לחוג הפוליטי ולחוג של החתולים. יעל יכלה להתקשר אלי מאוחר בלילה רק כדי לספר לי מה אימפי עשה היום".

העיתונאית פזית רבינא, שהכירה את לוטן כשעבדו יחד ב"דבר" בשנות ה– 90 , אומרת ש"אחד הדברים שיעל לא גילתה כלפיו שום סובלנות היה שגיאות בעברית" וד"ר אלה אלמגור, מזרחנית ומתרגמת, מספרת שכתחביב היו שתיהן אוספות שגיאות בתרגומי סרטים ובטלוויזיה. על ההשקפות הפוליטיות שלה אומר העיתונאי חיים ברעם, שהתחילה בשמאל הציוני וגמרה בשמאל האנטי־ציוני, "אבל אף פעם לא היתה אנטי ישראלית". "היא אהבה את הארץ ושנאה את המדינה", אומרת עין־גיל. אלמגור אומרת שלוטן ראתה בציונות המשך ישיר של היהדות, מבחינת הגזענות הטמונה בבסיס שתיהן. השקפת העולם שלה התעצבה בשנים הרבות שהיתה בחו"ל, בארגנטינה, בבריטניה, בג'מייקה ואחר כך בארצות הברית. "היא הגיעה אל השמאל הישראלי מהשמאל האינטרנציונלי ולא להפך, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל", אומר ברעם.

מתנה מז'בוטינסקי

היא נולדה ב– 11 בספטמבר 1935 בירושלים. הוריה, ברתה ובנימין אליאב, היו ילידי ריגה. אביה )שנקרא אז לובוצקי ( היה אחד מ– 14 פעילים ציוניים שכתבו מכתב אל זאב ז'בוטינסקי והמריצו אותו להקים את התנועה הרוויזיוניסטית ולעמוד בראשה ובביתו בירושלים הוכתר מנחם בגין למפקד האצ"ל. עם השנים הלך והשמאיל ובבחירות האחרונות בחייו כבר הצביע לשל"י.

כבר בשנות ה– 40 עבר אביה למפא"י. הוא היה עיתונאי, עורך "הדואר" ואחר כך עורך "דבר", סגן יו"ר רשות השידור, מעורכי אנציקלופדיה יודאיקה, מתרגם ושגריר בחו"ל. בתו השנייה, פרופ' מירי אליאב־ פלדון, היסטוריונית הצעירה מיעל ב– 11 שנים, מספרת שהמשפחה עברה מירושלים לרמת גן במלחמת העצמאות משום שעיתון "הדואר" התחיל לצאת בתל אביב, וחזרה לירושלים רק ב– 66 '.

זיכרונות הילדות המוקדמים של לוטן כוללים נסיעה לריגה. לאביה, שהיה כלוא בכלא עכו בגלל פעילותו הרוויזיוניסטית, הציעו הבריטים חנינה בתנאי שיגלה מהארץ עם משפחתו. בריגה פגשה לוטן בפעם הראשונה את ז'בוטינסקי, שבא לביקור אצל אביה והתעקש, בטרם נסע משם, לסור לביקור נוסף כדי לתת לה במתנה בובה. "בשנת 53 ' יצאנו עם אבא לשליחות בארגנטינה

ויעל התגייסה אז לצבא", מספרת אליאב־פלדון. "אחר כך היא באה לבקר בארגנטינה ומשם עברה לאנגליה. היא למדה שם ספרות ושם הכירה את בעלה הראשון מוריס סטוֹפּי, שהוריו נהרגו בבליץ, וגדל אצל הוריו של חברו, הארולד פינטר. הם התחתנו בבית כנסת בישראל ב– 57 ' ואז חזרו לאנגליה ומשם עברו לג'מייקה משום שרצו לגור במקום חם".

"לא הכרתי אף אשה ששמרה על יחסים כאלה מצוינים עם בעליה לשעבר כמו יעל", אומרת חברתה אלה אלמגור. "הם נשארו חברים טובים עד הסוף והיא היתה עצובה מאוד כשלויל מת לפני חצי שנה". סטופי, המתגורר עדיין בג'מייקה, מספר שפגש אותה לראשונה באמצע שנות החמישים "במסיבה לצעירים יהודים עשירים בצפון לונדון. אני הייתי שם בזהות מזויפת משום שהייתי רחוק מלהיות עשיר. היא היתה כל כך צעירה, מבריקה להפליא, אשת העולם ובאה ממשפחה ישראלית אוהבת ומיוחסת. הייתי ההיפוך המושלם שלה. היא חלקה דירת שותפים קטנה בגולדרס גרין ואני זוכר את הדירה כשטופת שמש תמיד, כפי שהיתה יעל. למרות שבאנו מעולמות מנוגדים היו לנו השקפות דומות. היינו שמאלנים, ליברליים. היא היתה במידה רבה בתו של אביה, שלדעתי היה האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על חייה והשקפותיה". את דרכה הספרותית החלה לוטן כסופרת באנגלית. בגיל 23 פירסמה את ספרה הראשון " The Other I ", "רומן שמתרחש בארגנטינה ומספר על יחסי גילוי עריות בין אח לאחות", אומרת אחותה מירי. "הוא יצא לאור בדיוק כשיעל דיין הוציאה רומן באנגלית וב'העולם הזה' כתבו על שתי היעליות שכותבות דווקא באנגלית". הספר התקבל היטב על ידי הביקורת אבל לא זכה להצלחה מסחרית. כך היה גורלם של ספריה הבאים: "פאדרה" ) 62 '(, "עיר המנגרובים" ) 64 '( ו"אבישג" ) 2002 (.

"חייו ומותו של עמוס אוריון", ספרה היחיד שפורסם בעברית, זכה להתעניינות מצד התקשורת אבל לרוע המזל יצא לאור ביום שבו פרצה מלחמת לבנון ב– 82 ' ועל כן נכשל מסחרית. זהו גם הספר היחיד שכתבה שאינו מעמיד סיפור אהבה במרכזו, אם כי אהבה היתה כרוכה כנראה בכתיבתו. "היתה תקופה, שהסתיימה ב– 82 ', שבה השם עמוס אוריון היה על שפתיה כל הזמן", מספר חיים ברעם. "היא התאהבה בו במובן הלא קונוונציונלי של המלה".

לא מספיק ציוני

"אמא הקריבה את הקריירה שלה כסופרת כדי לגדל אותנו", אומר בנה ומסביר בכך את השנים הרבות שחלפו בין הרומן השלישי לרביעי שלה. "היא היתה אמא אכפתית מאוד ואחר כך היתה גם סבתא אכפתית מאוד, לא סבתא שמבשלת, אבל סבתא ששולחת ספרים ומדברת והולכת לסרטים ולהצגות".

אבל אולי הספר החשוב ביותר שלה הוא זה שלא פורסם עדיין. ב– 89 ' קיבלה לוטן מקדמה נדיבה ממו"ל אנגלי ונסעה לאוקספורד כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה. היא ישבה וכתבה יותר מ– 500 עמודים, מספר בנה, "אלא שאז אמרה לה העורכת בהוצאה שהספר לא מספיק ציוני ולכן הוחלט לגנוז אותו". את האוטוביוגרפיה שלה פותח חיזיון שבו היא, יעל בת ה– 55 המתגוררת בתל אביב, מראה לאביה העצור בכלא עכו בשנת 1938 את התהפוכות שעתידים לעבור חייו והמדינה שלחם להקמתה. "אבל זה לא מה שלחמנו למענו", מוחה אביה. בנה, שבשנים האחרונות הפך בעצמו למתרגם ולמו"ל, מתכוון להוציא לאור את האוטוביוגרפיה בקרוב. אמו מתארת שם את רשמיה הראשונים מג'מייקה, שכל ידיעותיה המוקדמות על האי הקריבי נשאבו מספרי פיראטים ומציוריו של גוגן, והיא מצטטת את מה שכתבה ביומנה בשבוע הראשון לחייה שם, בדצמבר 58 ': "חום, יתושים, פרי טרופי ומבטא מתנגן... אני מעוררת כאן סקרנות. אשה בריטית שאינה בריטית והאובססיה המקומית בקשר למבטא מתרכזת בי".

"בג'מייקה", אומרת אלמגור, "היו לה חיים של קולוניאליסטית עם בית גדול ומשרתים", אבל דווקא שם היתה מביכה את מארחיה בתגובותיה החריפות על תלונותיהם אודות המשרתים וביחסה העוין להפרדה הגזעית ששררה שם בפועל )ג'מייקה קיבלה עצמאות מבריטניה רק ב– 62 ' (. היא התיידדה עם השחורים שבסביבתה והפכה לפעילה בתנועת הראסטאפארי. "פוליטית הם היו תמימים כמו כל האחרים, אבל מכיוון שדחו את כל הערכים של האדם הלבן, לא נפלו גם במלכודות שלו", כתבה.

באותן שנים התמנה אביה לקונסול כללי בניו יורק והיא נסעה לבקרו. היא המשיכה בנסיעותיה לניו יורק, בעיקר לצורך טיפולים רפואיים בבנה התינוק יונתן, אבל "נישואים אינם נוסעים היטב" כתבה באוטוביוגרפיה. When in doubt - get out" ", היא מצטטת שם את אחד מחבריה הגרושים. היא החליטה לסיים את נישואיה הראשונים. בחג המולד 60 ', עם בנה בן השנה, עברה מג'מייקה שטופת השמש לבית הוריה המוסק בניו יורק המושלגת. עד מהרה, כתבה, "הפכתי לזרה בבית הורי מבחינה פוליטית. הקונסול הכללי הוא בראש ובראשונה שליח המדינה הציונית ליהדות אמריקה... זה אומר שפגשתי בביתו בעיקר פעילים יהודים, יותר ממה שיכולתי לעכל".

בבית הוריה פגשה גם את שרת החוץ גולדה מאיר. "היא סיפרה לי שהיא דווקא חיבבה אותה מאוד", אומרת עין־גיל. "הן היו יושבות ביחד ומעשנות". לוטן המשיכה לבקר מדי פעם בג'מייקה ואף חזרה להתגורר שם לתקופות כשקצה במזג האוויר הניו־יורקי.

חלומות על ירושלים

ב– 64 ' הכירה את לויל הרסטון. הוא כבר היה סופר מוכר למדי, ממייסדי "אגודת הסופרים של הארלם" וכותב קבוע ב" Freedomways ", רבעון ספרותי שחור, שמאלני ורדיקלי. חברה משותפת אמרה לה שהיא מוכרחה להפגיש ביניהם ואירגנה בילוי משותף ב"יריד העולמי" בברוקלין. "הוא ואני חיבבנו זה את זה מיד", כותבת לוטן בספרה. את כל אותו לילה בילו ב"שתייה, שיטוט ושיחה בלתי נגמרת". הרסטון היה עובד דואר, קומוניסט, "אבל מה שחיבר אותנו באמת היתה הספרות", כתבה לוטן. "שקענו בספרים ושכחנו את כל העולם". "יעל תמיד סיפרה איך הרשים אותה לגלות, אחרי שהתחתנו, שבספרייה שלו יש אותם ספרים כמו בספרייה שלה", אומרת עין־גיל.

"זה לא היה דבר של מה בכך להחליט להתחתן עם שחור, קומוניסט, ועוד בשנות ה– 60 באמריקה, כשהמקארתיזם עדיין היה מורגש שם", אומר ברעם. לדבריה של לוטן, היא היתה במעקב של מחלקת ההגירה האמריקאית מאז 61 ', מכיוון שהתרועעה עם שחורים. בתה אילנה נולדה באותו שבוע שבו נולד בן לסטופי, אביו של יונתן, מאשתו השנייה הסינית. "באותו שבוע שבו קיבל יונתן אחות חצי־שחורה הוא זכה גם באח חצי־סיני", כתבה באוטוביוגרפיה שלה.

בסופי השבוע היו בני הזוג מארחים את ילדיו של הרסטון מנישואיו הראשונים, והם חיו בעוני ובאושר עד שהחלו לפקוד את שנתה חלומות על ירושלים. היא נסעה לבקר שם את משפחתה בסוף 69 ', ובעודה כאן נהרג בשירות מילואים בן דודה האהוב, דן, שעלה על מוקש בעמק הירדן. היא החליטה לחזור ולהתגורר בארץ, לאחר שבע שנים של העדרות.

בתחילה עברה עם ילדיה לקיבוץ חורשים. לאחר שנה וחצי החליטה לעזוב ומצאה עבודה כעורכת החלק האנגלי של "אריאל", כתב עת בארבע שפות על תרבות ישראלית שיצא לאור על ידי משרד החוץ והכיל מבחר מרשים של תרגומי ספרות ושירה. עבודתה החזירה אותה לירושלים עיר ילדותה, שעברה מאז שינויים מופלגים. בצעד אופייני לה עזבה את "אריאל" לאחר שמשרד החוץ התנגד לכך שבגיליון החגיגי במלאת 30 שנה לעצמאות ישראל, ייכלל גם תרגום השיר "קינות" של המשורר הפלסטיני אזרח ישראל, סמיח אל־קאסם.

עם ילדיה המשיכה לדבר אנגלית ואחר כך גם עם נכדיה, "ואמרתי לה שזה ממש מוזר", אומר בנה. "אנחנו בקנדה מדברים איתם עברית כדי שלא ישכחו, וסבתא שלהם הישראלית מדברת איתם באנגלית?" גם אל אימפי החתול, אגב, דיברה באנגלית.

ברעם הכיר אותה בשנות ה– 70 בירושלים. "היא היתה יפה ונראתה מהוגנת מאוד. אהבתי אותה מאוד. היא היתה ישרה על גבול היַשרנוּת, אמרה לכל אחד בדיוק כל מה שהיא חושבת עליו. היא לא היתה מרקסיסטית אלא סוציאליסטית אולד־סקול. חיוך על הפנים היא היתה מעלה רק כשזה היה הכרחי. מבחינת המראה היא נראתה כמו מיסיונריות בריטית בסין בשנות ה– 30 . היא היתה מקובלת על כולם וקיבלה את המקום החמישי ברשימת של"י לכנסת, אחרי שאני ויתרתי עליו".

אין גבול

ב– 84 ', לאחר שקיבלה עבודה ב"על המשמר", כעורכת מדור הספרות, עברה להתגורר בתל אביב ואחר כך ברמת גן. ב– 86 ' החליטה להצטרף למשלחת אנשי שמאל שנסעה להיפגש עם אנשי אש"ף ברומניה. החוק אסר אז על מפגשים כאלה אבל לוטן "היתה בין הראשונים שרצו להצטרף לנסיעה", נזכר בצער לטיף דורי. "היא היתה אשה בלתי רגילה. יעל היתה אשה שהאמינה בעקרונות שלה ולא היתה מוכנה לוותר עליהם כהוא זה. ראש הממשלה יצחק שמיר אמר שמי שייסע לרומניה יחזור ישר לכלא, אבל יעל לא נרתעה. כשנסענו היתה הפגנה גדולה נגדנו של אנשי הימין בשדה התעופה. למשלחת נרשמו 30 אנשים. שמונה נבהלו מההפגנה וחזרו משדה התעופה הביתה".

לוטן תרמה רבות בפגישה עם המשלחת הפלסטינית, מספר דורי. "היא ידעה אנגלית פרקפט. מיד התיידדה עם רמונדה טאוויל. כשחזרנו מרומניה, היתה בשדה התעופה הפגנה של אנשי ימין ושם עמד מולי אחד עם לולאה כמו של חבל תלייה וניפנף מולי וקילל. מולם היתה הפגנה של אנשי השמאל שמחאו כפיים וקראו הידד. אנחנו עברנו בין שתי ההפגנות ושם, בשדה התעופה, ניתן לארבעה מאיתנו, כולל יעל, זימון לחקירה במשטרה והועמדנו לדין. בהתחלה בית משפט שלום גזר עלינו חצי שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ו– 4,000 שקל קנס. המחוזי אישר את גזר הדין הזה ואחר כך המשכנו לבית המשפט העליון. בינואר 93 ' הכנסת ביטלה את החוק האוסר על מפגשים עם אש"ף - זה היה אחד התנאים של הצטרפות מרצ לממשלה. ביוני 93 ' ביטל בית המשפט העליון את המאסר בפועל. במשך כל המאבק הזה יעל היתה הדוברת שלנו, האדם שממנו שאבנו הכי הרבה כוח. אמרתי לה פעם, את נולדת למאבק". השקפותיה הפוסט־ציוניות והאנטי־ציוניות לא התקבלו בעין יפה בעיתון מפ"ם והקריירה שלה ב"על המשמר" קרבה אל קצה לאחר שכתבה ביקורת אוהדת על ספרו של בני מוריס "הולדתה של בעיית הפליטים הפלסטינית". היא קיבלה אז מכתב זועם ממנהיגה של מפ"ם יעקב חזן, שהסתיים בשאלה הרטורית "האם אין גבול לפתיחות הדעת שלך?"

"כשאני חושבת על זה", כתבה בספרה, כשהיא מנמקת את החלטתה לעזוב את העיתון, "לא נשארתי תקועה בשום מקום יותר מחמש שנים - לא בארצות, לא בנישואים, לא במשרות ואפילו לא בפרשיות אהבים. רק ילדי נשארו חסינים מהדחף שלי להתעופף". היא קיבלה בשמחה את ההצעה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, מכרה את הדירה בירושלים, כתבה בעיתון שהחליטה לעזוב את הארץ ונסעה לאנגליה. אחרי חמש שנים כבר היתה שוב כאן.

גיורא נוימן, שהתפרסם בתחילת שנות ה– 70 כסרבן גיוס שישב בכלא הצבאי קרוב לשנה, הכיר אותה מקרוב כשהיו חברים בוועד למען ואנונו. "אחרי שואנונו נעצר היו בארץ בערך חמישה אנשים שלחמו למענו", הוא אומר. "אחר כך, בשנות התשעים, היינו נפגשים הרבה מאוד במסגרת הפעילות של הוועד וכמובן שגם התיידדנו". "היא הכירה את העיתונאי שפירסם את הסיפור של ואנונו ב'סאנדיי טיימס', פיטר הונאם", מספר בנה, "והיא גם קיבלה מואנונו את הראיון העיתונאי הראשון אחרי שיצא מהכלא ב– 2004 ". לפרנסתה עבדה כמורה לתרגום באוניברסיטה וכמתרגמת של מאמרים וספרות יפה. היא כתבה גם כפרילאנס לעיתונים שונים ולאחר שנסעה להודו, לפני כמה שנים, יחד עם קרוב משפחה השוהה מחצית מזמנו שם, התחילה גם לכתוב לעיתון ההודי ."Frontline"

"היא התעניינה מאוד בכל מה שקורה בעולם השלישי ויכלה בכל רגע לדווח מה מצבה של כל מחתרת בכל מדינה וגם היתה מספרת על כך לכולנו", אומר נוימן וחיים ברעם מסביר זאת בהומניזם שלה: "היא היתה הומניסטית, מהגדולות שהכרתי בחיים. היא פעלה מהמניעים הנפשיים הכי טהורים. היא היתה יפת נפש במובן הכי טהור של המלה".

והיא היתה גם חסרת סבלנות לטיפשים ולנודניקים, אפילו כאלה שהיו להם כוונות טובות. "היה לה ביטוי שהיא לקחה מאחותה, 'שייחנקו ויהיו בריאים', שהיתה אומרת על כל מיני טרחנים טובי לב", מספרת רבינא.

האחות, אליאב־פלדון, אומרת שהיא זו שנחשבה תמיד ליציבה ולמסודרת מבין שתי הבנות ואילו יעל נחשבה לפרועה "ולכן, למרות שהיא גדולה ממני ב– 11 שנים, היו אנשים שהיו שואלים אותי: ומה שלום אחותך הקטנה?" אשה שהאמינה באדם וכך כתבה השבוע בתה אילנה, לאחר שחזרה לביתה באן הרבור:

"עברו פחות מארבעה שבועות, אך בזמן הזה הצלחתי להעלים את נוכחותה הפיזית ביעילות. הרהיטים פוזרו ברחבי הארץ, הבגדים נתרמו לויצ"ו, החתול עבר לקנדה, החשבונות נסגרו. בשינקין 67 כבר לא גרה יעל לוטן. ומה עם אותם חלקים שמהם לא אפרד? זה הרי לא יפתיע אף אחד לגלות שאני לא אתרפק על זיכרון בישולי השבת של אמא, לא אנצור את זיכרון החבילות שמעולם לא שלחה לי לטירונות, או של איזה טיול לצפון וקומזיץ ליד הכנרת. אמא תחסר לי כשארצה לדבר על מעלליו של הוגו צ'אווס בוונצואלה, וכשלא אזכור את שמה של מי שכתבה את 'שיר השירים אשר לשלמה', ואף תסביר לי מדוע התרגום העברי היה טוב או קלוקל. היא זו שתדע לתאר את השתלשלות עלייתם ונפילתם של הסנדיניסטים, מה היה ייחודי בפסל של דוד על ידי מיכאלאנג'לו, ומה קרה בפרק האחרון של אחת הטלנובלות בערוץ ויוה. את כל מה שהחסירה בסממני אמא ישראלית, מילאה כפליים בהיותה דוגמה אישית בוהקת וברורה לאשה שעבורה האנושות מרתקת ומשעשעת אותה, מפחידה מזמינה, ומעוררת פליאה; לאשה שנפשה שאפה לדרור, שלא נמכרה לעגל פז. אשה שהאמינה באדם, אבל ככל אמא האמינה גם בי".