זה זמן רב שאנשים אומרים מדינה כשהם מתכוונים לארץ, ויום אחד תפסתי שהתופעה הזאת מסמלת את מה
שקרה כאן, את השבר הגדול שחל בחברה הישראלית.

אנשים כמוני אוהבים את הארץ - את נופיה, אקלימה, את הריחות והצבעים, וכל מה שמאפיין אותה. לאלה אנחנו מתגעגעים כשאנו רחוקים מכאן. אבל אנחנו לאו דווקא אוהבים את המדינה - היא נעשתה בעייתית מאוד עבורנו. לעומת זאת, יש כאן הרבה אנשים - והם היום בשלטון, והם נותנים את הטון בהרבה היבטים של חיינו - שאין להם שום יחס לארץ. לכן הם מסוגלים לכרות מטעים של עצי זית ופרדסים, לקטול שדות פוריים, לזהם את מעט הנחלים והמעיינות בארץ, להרוס כפרים יפהפיים, ולהזרים שפכים לים. לעומת זאת, הם אוהבים את המדינה בכל ליבם ומאודם - המדינה היא העיקר, היא המקנה להם את זהותם, את חשיבותם, ובעיקר את עוצמתם, הצבאית, הכלכלית והבינלאומית. למדינה הם סוגדים - וזוהי תמצית הפאשיזם.


וכן, הקיץ היה חם מאוד גם לפני 1948 - אנחנו, ילידי-הארץ הזקנים, זוכרים זאת.