בשנת 1972 , זמן לא רב אחרי שחזרתי לארץ אחרי העדרות ממושכת מאוד, עבדתי במשרד החוץ במחלקת ההסברה (קרי, תעמולה). אחת ממשימותי הראשונות היתה להפיק חוברת תחת השם
Desecration
– חילול-קודש - על מה שנעשה בהר הזיתים תחת השלטון הירדני. היו בחוברת צילומים רבים של מצבות שבורות ומנופצות, של הכביש הסלול המוליך למלון 'אינטרקונטיננטל', ותיאורים מפורטים של הפגיעה החמורה בבית הקברות היהודי הותיק תחת השלטון ההאשמי. החוברת נשלחה לכל הנציגויות הישראליות ברחבי העולם, בצירוף מכתבים המציעים כיצד להציג את הנושא בפני הממשלות המקומיות והתקשורת

יום אחד נפגשתי עם איש שנשא אז בתפקיד בכיר מטעם ההסתדרות בירושלים המזרחית. 'מה אתם עושים?' אמר לי, ספק בהומור ספק בכעס. 'אתם (הכוונה למשרד החוץ) לא יודעים מה נעשה כאן אחרי מלחמת העצמאות? איך ילדים רצו לבית הקברות המוסלמי ואספו גולגלות וכל מיני דברים? - יותר טוב לא לדבר על חילול בתי קברות!'

עלי להודות שהייתי מופתעת. אני אמנם ביליתי את ילדותי בירושלים, אבל עזבנו אותה חודשים ספורים לפני מלחמת העצמאות, ולא הייתי שם בימים אותם תיאר האיש. (גם אילו הייתי, ספק אם הייתי מסוגלת לאסוף גולגלות או לנבור בקברים, אבל זהו עניין אחר.) בזכרוני בית הקברות המוסלמי היה שטח ענקי, חשוף ויפה, עם קברות מפוזרים בין שיחים ואי-אילו עצים, שהשתפל מן הרכס של רחוב המלך ג'ורג' עד למרגלות רח' הנסיכה מרי, בצומת רח' ממילא וג'וליאנס וויי (היום: שלוציון המלכה, אגרון והמלך דוד). הבית בו גדלתי עמד ליד פינתו הצפונית של השטח הזה, ואכן ממרומי גרם המדרגות החיצוני אני וחברתי בת-השכנים ראינו מצידו הרחוק את מלון המלך דוד מתפוצץ - פעולה משולבת של לח''י ואצ''ל בה נהרגו 92 בני אדם... כאמור, שנים רבות חלפו, וכאשר חזרתי לארץ מצאתי שהבית בו גדלתי - מבנה מאסיבי שנבנה כ'חאן' במאה התשע-עשרה - נעלם, ובמקומו נפער בור ענק (לימים ייצמח ממנו בניין גבוה ומכוער בן 14 קומות). גיליתי גם שהגינה הציבורית לצד רחוב המלך . ג'ורג התפשטה במורד ההר על חלק הרבה יותר גדול של בית הקברות המוסלמי מזה שעמד לרשותה לפני 1948 יתר על כן, רחוב הלל (שבילדותי עוד נקרא רחוב בצלאל) התמלא בתים שחסמו את מראה השטח הגדול הפנוי.

בית הקברות נקרא כעת בית קברות 'ממילא', אם כי 'ממילא' לא היתה אלא קצהו הנמוך של השטח. דבריו של איש ההסתדרות הביכו אותי, והצטרפו לחוויות אחרות (שאולי עוד אספר עליהן מתישהו) שגרמו לי לעזוב את התפקיד במחלקת ההסברה כחצי שנה לאחר מכן. אמנם חשבתי שלא טוב עשו השלטונות הירדניים שהתירו פגיעה כה קשה בבית הקברות היהודי על הר-הזיתים - שם נקבר גם סבא-רבא שלי; קברו נעלם, ככל הנראה תחת הכביש - והעובדה שישראל נהגה לא יותר טוב בקברות המוסלמיים בעיר המערבית לא הצדיקה את המעשה. היום ידוע לי שחילול בתי קברות מוסלמיים ברחבי הארץ היה ועודנו תופעה קבועה, כפי שתיאר מירון בנבנישתי במאמרו ב'הארץ' לפני ימים אחדים. כעת התבשרנו על בנייתו המתוכננת של 'מוזיאון סובלנות', בתקציב של עשרות מיליוני דולרים, בשיטחו של בית הקברות המוסלמי העתיק של ירושלים... כאן דומני שהמציאות גברה על כל סאטירה אפשרית. האם היה מישהו - המחזאי יוסף מונדי, ז''ל, למשל - מסוגל לבדות רעיון כזה?

'מוזיאון הסובלנות' נועד, מן הסתם, ללמד את העולם סובלנות מה היא. איזה יופי! - זה מזכיר את דבריו של סטיב ביקו, אחד ממנהיגי האפריקאים בדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד, שנרצח בשבי המשטר הגזעני: 'אתם לא רק מכים אותנו - אתם גם אומרים לנו איך עלינו להגיב על המכות.' וזה מזכיר גם את ארועי היום - בה בשעה שהעולם המערבי מטיף למוסלמים לקח על חופש הביטוי, יושב לו דייויד אירווינג בכלא האוסטרי באשמת הכחשת השואה. וממש כפי שחופש הביטוי הוא עניין יחסי ומוגבל - תלוי מי אומר מה - כך גם הסובלנות. אולי באמת מקומה במוזיאון.

סוף