במילים אחרות, אין טעם לבקש מן האפיפיור שייתצל על מעשים - או אי-עשייה - של קודמו לפני כשבעים שנה, או שיתפאר במעשיו של אפיפיור קודם אחר באותה תקופה. שאלה יותר עניינית היא, כיצד נבחר האיש הזה להיות אפיפיור? - אבל גם זו אינה מענייננו. לקתולים אין מה לומר על הרבנים הראשיים בישראל, ולהיפך. האשמה הכבדה באמת של הכנסייה הקתולית ההיסטורית ביחס ליהודים היא האינקוויזיציה, ועליה כבר ביקשו סליחה אפיפיורים קודמים. בכלל, לכנסיה הזאת יש קופת-שרצים לא קטנה: אנשיה הם שביצעו את הג'נוסייד (הידוע) הראשון באירופה - טבח מאות-אלפי "מינים" אלביגנזים במאה השלוש-עשרה; טבח המוני, בעידוד הכמורה, באוכלוסייה המקומית באמריקה אחרי שנכבשה על ידי הספרדים; מאבקים אכזריים בפרוטסטנטים בארצות השפלה במאה ה-16, ועוד ועוד. בימינו אלה הסתבכה הכנסייה בשורה ארוכה של האשמות אישיות נגד כמרים שביצעו מעשים מגונים בילדים, ולא זו בלבד שלא נענשו, אלא שבמשך תקופה ארוכה חיפתה עליהם הכמורה הגבוהה. ידידה טובה שלי בשיקאגו, קתולית ממוצא אירי, התנבאה לפני קרוב לעשרים שנה שהכנסייה תסבול נזק כספי כבד מאוד ככל שהפרשיות הללו ייצאו לאור, כי היא תצטרך לשלם פיצויי עתק לקורבנות. ואכן כך קרה ועדיין קורה.  

אבל מה לעשות? - האיש הזה, כמות שהוא, עם ההיסטוריה האישית שלו, עומד היום בראש כנסייה ענקית ועתיקה, רבת השפעה. וכמו שלמדו חסידיו של סטלין, ששאל בבוז, 'כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?' - יש לו יותר "דיוויזיות" משיש היום ליורשיו של החבר דז'וגשווילי. 

אז הרשו לי לספר לכם סיפור קטן שיוכל אולי להאיר את העניין מזווית שונה. לפני כעשרים-וחמש שנה התבקשתי על ידי אדם חביב מאוד, גרמני צעיר נשוי לישראלית-יהודיה, שהיה מארגן ביקורים של פרחי-כמורה גרמנים בארץ הקודש, להיפגש עם קבוצה שהגיעה במסגרת ארגונו. המפגש התקיים במנזר רטיסבון, מקום המוכר היטב לירושלמים. כאשר נכנסתי לחדר ראיתי כעשרים אנשים צעירים, גברים ונשים, שעל פניהם היתה שפוכה ארשת מתוחה, חששנית, מבויישת, עם שמץ חיוך פייסני. לא היה קל לגרמנים צעירים לבקר בישראל, והם לא ידעו למה לצפות. כדי להפיג את המתיחות שאלתי אותם על עצמם, ולמדתי שאמנם אחדים מהם קתולים, אבל היו ביניהם גם לותרנים ופרוטסטנטים אחרים, כולל נשים העתידות לשמש כמרות בכנסייה המודרנית. 

אבל המתח לא התפוגג, ואז החלטתי לתפוס את השור בקרניו. "האם אתם חושבים שאני, היהודיה היושבת לפניכם, אשמה בהריגתו של ישו?" שאלתי. החברה המסכנים הסמיקו, נבוכו מאוד, וכמובן מייד הנידו בראשיהם ואמרו בטון נחרץ: "לא! כמובן שלא!" 

"יופי!" אמרתי אני. "אני שמחה... עכשיו הרשו לי לומר לכם שאני לא חושדת בכם שאתם אשמים בג'נוסייד שביצעו בני העם הגרמני ביהודים לפני שאתם נולדתם."  אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה שלהם, ופניהם אורו. אחר כך האווירה היה טובה וניהלנו שיחה מצויינת. 

אבל בכל זאת משהו נשאר לא פתור, ולקראת הסוף התחלנו לדבר על אחריות מוסרית-אישית. המסקנה אליה הגענו היתה שאם איננו יכולים להיות אשמים במעשיהם הרעים של אבותינו, אנחנו גם לא יכולים לדרוש זכות על מעשיהם הטובים והישגיהם. כלומר: אנחנו הישראלים, והיהודים בימינו, לא יכולים לתבוע שום זכויות יוצרים, שום תמלוגים (כלכליים או מוסריים) על התנ''ך, כי אפילו נניח שאבותינו הגנטיים כתבו אותו, לנו אין עליו שום זכויות. באותה מידה, אין הגרמנים בני-ימינו זכאים לשום אשראי בזכות יצירותיהם של גדולי-עמם בעבר - גיתה ובטהובן, וכל השאר. 

אחת התכונות הפחות סימפטיות של יהודים בכלל ושל יהודים-ישראלים בפרט, היא הנטייה להתחשבן בלי הרף עם ה"גויים". צריך לחדול מכך, ראשית משום שזה מכוער ודוחה, ושנית מפני שאת ההתחשבנות אפשר להפנות גם אלינו. בואו נתחיל לקחת אחריות על מעשינו שלו, ועל המעשים הנעשים בשמנו על ידי מי שאמורים לייצג אותנו. נטיח האשמות באחרים כאשר ידינו יהיו נקיות למשעי. 

סוף