העברית כאופציה

ברור שמעמדה של העברית ירד פלאים, אם "ג'רוסלם פוסט" הוא עיתון עברי ואם עברית כבר איננה ברירת המחדל בחלק ניכר מן המוסדות המשרתים אותנו "העיתון העברי הטוב ביותר הוא בכלל באנגלית!" מכריזה מודעת ענק בכיכר קרובה לביתי. כעבור רגע הבנתי. זו מודעת פרסומת לעיתון "ג'רוסלם פוסט". אבל למה "עיתון עברי"? למה לא "עיתון ישראלי

התחלתי לחשוב על שם התואר "עברי / עברית", משמעותו וגלגוליו. כשהייתי קטנה עוד היו הפגנות בירושלים שאנשים צעקו בהן: "מדינה עברית! עלייה חופשית!" זה נשמע לגמרי טבעי. לימים התברר שהכוונה היתה למדינה יהודית, אבל איש לא שם לב לשינוי (פרט לאי-אלה "כנענים", שאחדים מהם רצו שנשוב לסגוד לבעל ולעשתורת, ואחרים קראו להקמת אימפריה עברית על פני מחצית המזרח התיכון, כך שקשה היה להתייחס אליהם ברצינות). היעלמותו של שם התואר הזה - ששימש, לטוב ולרע, ב"עברי דבר עברית!" "עבודה עברית", "הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל" וכדומה - היתה כנראה רמז לעתיד. היום כבר לא ברור מה פירושו. אם עיתון בשפה האנגלית יכול ברצינות לשווק את עצמו כ"עיתון העברי הטוב ביותר", סימן שקרה משהו דרסטי למילה ולמשמעותה. היום, כשאני מתקשרת לקופת חולים או לבנק, או רוצה להוציא כסף מן הכספומט וכיו"ב, אני מתבקשת להקיש על מקש מסוים כדי לבחור בעברית כאחת האופציות הלשוניות. עברית שוב אינה "ברירת המחדל", אלא אחת השפות שבהן מתנהלים כאן העניינים. והציבור כבר תפש את העניין. השפה העממית היא מין סלט משונה, מלא ביטויים אנגליים-אמריקאיים, לעתים קרובות משובשים: "המוקד פתוח טוונטי-פור-סוון"; "הילדים שלי חולים אופ-אנד-און כל החורף"; "חסר פה קצת קומיק רליף"; "מצב הכלכלה תקין, ריגרדלס אם יש עלייה באבטלה"; "נמאס לי שהוא מתייחס אלי פור גראנטד"; "הוא עוד סלבריטאי, אבל רואים אותו פחות בפרונט של התקשורת"; "זה לא ממש טרנדי, אבל יותר פאן"; "פרס בדיוק טייפקאסט להיות ראש ממשלה", וכן הלאה. וזה לא רק בדיבור - תרופות לילדים, כולן "(משהו)-קיד", מה שהיה "אינטרנט זהב" החליף את שמו ל"סמייל", ועוד ועוד.

במקביל נמשכת מלחמת ההתשה - מאבק שקט, קצת פתטי וכפי שנראה בהמשך, די אבוד - של האקדמיה ללשון העברית וצבא עושי דבריה, העובדים בתקשורת ובהוצאות הספרים. השפעותיהם ניכרות בכל: הם עסוקים בעיקר בהוצאת יו"דים ממלים כגון מיכל, מירב וכדומה - כי "בעל הבית" (ר"ל האקדמיה) החליט שכך צריך להיות - ולתקן צורות כמו העורך דין, המוציא לאור, המתיר אסורים, המחיה מתים. כל מי שמדבר לתוך מיקרופון, אפילו סתם כדי להקליט הודעה קולית, מיד מבטא מלים מסוימות במלרע, בניגוד להרגלו הטבעי, ומציית לכל מיני הוראות קבע של בעל הבית. אבל בשפה המדוברת כבר מזמן עברנו את השלב של נאמנות מינימלית ללשון העברית, גם באוצר המלים וגם במבנה המשפטים.

עכשיו כולם קמים וצועקים במקהלה: "אבל זה קורה גם בצרפת!" ובכן, לא בדיוק. בצרפת אמנם מתלוננים על הביטויים הרבים שחדרו לשפה מאנגלית ומאמריקאית, ויש גם מלה ותיקה המתארת את התופעה - "פראנגלה" - אבל אין להשוות אותה עם הגל השוטף את השפה העברית בשנים האחרונות, והמתגבר מיום ליום. יתר על כן, השפה הצרפתית עומדת איתן על מאות שנים של דיבור וכתיבה של עם שלם. היא לא היתה בהקפאה עמוקה במשך אלפי שנים והוחייאה במאמץ הירואי במאה העשרים. דוברי צרפתית מלידה הם הרוב המוחלט בארצם, ושפתם אינה "אופציה". לכן אי אפשר משום בחינה שהיא להתנחם באשליה שמצב השפה העברית בישראל דומה למצב הצרפתית בצרפת.

לא מזמן פירסם השבועון האנגלי "ניו סיינטיסט" כתבה מאלפת על טירנוזאורוס רקס, או "טי רקס", כפי שקוראים לו בחיבה מאז היה לדמות מוכרת בדמיון הפופולרי. מתברר שלפני מאה שנים הופיע מאמר ב"ניו יורק טיימס", ובו תיארו שני פליאונוטולוגים (כלומר, חוקרי הטבע הקדום) דינוזאור "חדש" שאת עצמותיו המאובנות מצאו. הם תיארו אותו כרודן העולם הקדום, מפלצת ענקית וזריזה, טורף אימתני שזלל את הדינוזאורים הקטנים ממנו, אוכלי העשב. השם שנתנו לו, טירנוזאורוס רקס, כלומר - רודן-לטאה מלך - דבק ביצור, שהיום גם ילדים קטנים מזהים ללא היסוס. אבל חקר היצורים הקדמונים התרחב מאז התגלו אותן עצמות הענקיות, והתברר שמישהו הקדים את שני החוקרים, והוא כינה את היצור "מאנוספונדילוס גיגאס" ("ענק חוליות דקות"). הוויכוח בין חסידי שני השמות נמשך ונמשך, עד אשר ב 1- בינואר 2000 החליט הגוף הבינלאומי הקובע את השמות בטאקסונומיה (הגדרת המינים) ש"שם הנמצא בשימוש חמישים שנה ויותר גובר על שמות אחרים".

איזה רעיון יפה, פשוט והגיוני! תארו לעצמכם שהאקדמיה ללשון העברית היתה מאמצת את העיקרון הזה ומשחררת אותנו מתוצאות פעלתנות היתר שלה. הרי ממש בעת האחרונה החליטו אנשי האקדמיה לשנות את המלה "כוורן", שעליה גדלנו, ל"דבוראי" - כנראה מחשש שנבלבל בין איש הרודה דבש לבין קובר מתים. ואין צורך לומר שאילו פעלו בהתאם לעיקרון של ועדת הטאקסונומיה לא היו לוקחים מאתנו את השפן הקטן, העכברוש, החולד, החפרפרת, האנקור והשושנה, ומחליפים אותם בשמות אחרים, למרבה המבוכה. הקישור בין טי רקס לבין השפה עברית עורר בי הרהורים נוספים. גם בלי להיסחף בהשוואות - שהרי השפה העברית לא היתה מתה ומאובנת, כמו הלטינית והדינוזאורים, אלא במצב של תרדמת - אפשר להמשיך ולהשתעשע ברעיון. ההישג היחיד של הציונות שאפשר לומר עליו שלא פגע באף אחד (אם כי יש יידישאים הטוענים אחרת) היה החייאת השפה העתיקה הזאת, וסביר להניח שאלמלא הצליח המבצע הזה לא היתה קמה כאן קהילה שיש לה לפחות כמה סימנים של עם - היינו, העם הישראלי הדובר עברית. אבל מצבה הנוכחי של השפה העברית מזכיר לי כדור של כספית (אני מקווה שעוד לא החליפו את שם המתכת הזאת) הנופל על הארץ ומתפזר להמון כדרדורים קטנים. כשאוספים אותם הם שבים ומתלכדים לכדור אחד, אבל לכידותו תמיד עראית ובלתי יציבה.

אומרים שלאינואיט (לשעבר "אסקימואים") יש המון מלים לציין "שלג" - שלג רך, שלג קפוא, שלג דק או סמיך וכו'. ולאבוריג'ינים באוסטרליה, כך אומרים, יש המון מלים שונות לקנגורו - צעיר, בוגר, זכר, נקבה, חום כהה, חום בהיר, וכן הלאה. מן הסתם הבידוד הגיאוגרפי שימר תצורות עתיקות בשפות האלה. בעברית ההקפאה הממושכת גרמה אף היא לשימור תצורות עתיקות. לכן אנחנו לובשים בגד, נועלים נעליים, עונבים עניבה, חובשים כובע, עונדים תכשיט - וכן פושטים בגד, חולצים נעליים, מסירים כובע. בשפות מודרניות השימושים הארכאיים האלה אינם קיימים, ובמקומם יש פעלים מודולריים המשמשים את הכל: נעליים, כובעים, תכשיטים - את כולם "שמים" ואת כולם "מסירים", וזהו. ממש כשם שאנחנו, שאיננו אינואיט או אבורוג'ינים, נעזרים בשמות תואר נוספים כדי לציין לאיזה מין שלג, או לאיזה מין קנגורו, אנחנו מתכוונים.

לפני כשלושים שנה חייתי זמן-מה בקיבוץ קטן שרוב חבריו היו יוצאי ברזיל ומיעוטם מצרפת. הם לא הספיקו ללמוד עברית בצורה מסודרת, אבל הקפידו לדבר בעברית עם ילדיהם שנולדו בארץ. התוצאות היו לפעמים די מבדחות - הצברים הקטנים דיברו עברית במבטא ברזילאי בולט, אם כי לא הבינו את השפה שבה דיברו הוריהם בינם לבין עצמם. הברזילאים והצרפתים כאחד היו באים במבוכה כאשר נדרשו לכתוב אי-אלה מלים בעברית ("איך כותבים סמחטוט - עם חי"ת או עם כ"ף?" שאלה החברה שניהלה את מחסן האספקה).

אבל מנהג אחד של אותם קיבוצניקים דווקא מצא חן בעיני - הם התעלמו מן הפעלים הארכאיים ואמרו על הכל "לשים" או "להוריד". כך: "תשים את הנעליים", "תוריד את החולצה", וכן הלאה. אצלנו צבא המתקינים, עושי דברו של בעל הבית, לא רק מקפידים על השימוש המדויק בכל פועל ארכאי, אלא אפילו הוסיפו אחד, מכוער להחריד, "לגרוב" גרביים. לא מזמן ראיתי כיתוב לסרט כלשהו, שהאם אומרת בו לילדיה, "גירבו את הגרביים מיד!" (זה לא מנע מן התרגום לבלבל בין "לכרכר" ו"לקרקר", "להסית" ו"להסיט", "הקאות" ו"הכאות", ואילו המלה "להשחית" הופיעה בטי"ת. וכל אלה בתוכניות, שבהן מלבד שם המתרגמת נזכרת גם עורכת לשונית!). לי המלה "לגרוב" גורמת גרבת, או אולי גרדת.

ובכן, לקראת מה אנחנו מתקדמים? מצד אחד, לפעמים נדמה לי שהשפה העברית, שהוחייתה בעמל רב, הולכת ומתפוררת לנגד עינינו. ברור שמעמדה ירד פלאים, אם "ג'רוסלם פוסט" הוא עיתון עברי ואם עברית כבר איננה ברירת המחדל בחלק ניכר מן המוסדות המשרתים אותנו. זה שבאותו זמן יש אנשים הפועלים בשקט כדי להגדיל עוד יותר את הפער בין השפה המדוברת לבין השפה המשודרת והמודפסת רק מחמיר את המצב. ואז, כאשר נדמה לי שהולך ונסתם הגולל על השפה העברית - זו של קוראי העיתון הזה, לא של "ג'רוסלם פוסט" - אני נכנסת לחנות ספרים ונדהמת למראה השפע העצום של ספרים בעברית לקטנים וגדולים, גברים ונשים, אוהבי בישול או פילוסופיה, פוליטיקה או רומנטיקה, ולרגע אני מתעודדת. אולי המצב עוד לא נואש?

|