הדימוי של הפצצה המתקתקת משרת את השלטון בישראל זה זמן רב. זהו דימוי מצויין, גראפי ונתפס בקלות. עשרות סרטים המחישו אותו, בדרך כלל עם מספרים זוהרים בצג אלקטרוני, היורדים, שנייה אחר שנייה, עד לשורת אפסים ואז... בום! - אלא אם כן הצליח הגיבור לנתק את החוטים או בדרך אחרת לנטרל את הפצצה

בעזרת הדימוי הזה הצליחה המדינה לנטרל רבים מן המעצורים והמגבלות של החברה המודרנית, המתיימרת להיות תרבותית והומנית. כאשר הפצצה מתקתקת, כך נאמר, אין זמן לחקירות מעודנות, איטיות, פסיכולוגיות. צריך לגרום כאב בלתי-נסבל, לענות את החשוד עד שיראה את המוות בעיניים, ואז בוודאי יגלה היכן נמצאת הפצצה המתקתקת המאיימת על קיומנו.

יודעי-דבר אומרים שכל הרעיון הזה הוא עורבא פרח - גם לא לא מוסרי ולא חוקי, וגם לא יעיל. יתר על כן, הוכח שכאשר מגיע סוף השבוע והחוקרים רוצים ללכת הביתה, הפצצה מפסיקה לתקתק ונותנים לנחקרים לנוח. אבל זה לא מנע מן הרעיון להכות שורש בתודעה, ולא רק בישראל. האמריקאים אימצו את הרעיון ומזה כמה שנים טוענים כמה מבכירי השלטון - בראשם נשיא ארה''ב וסגנו - שאסור 'לקשור את ידיהם' של חוקרי הסי-איי-איי באיסורים הקבועים בחוק האמריקני ובאמנות ז'נבה, כי הרי מדובר ב'פצצה מתקתקת'. עד כדי כך הרחיקו לכת, שעורך-דין אמריקאי ידוע-שם, אלאן דרשוביץ שמו, פירסם לא מכבר ספר בו שיבח והילל את מדינת ישראל והמליץ ללמוד ממנה על שימוש יעיל בעינויים. גם הוא השתמש בדימוי של הפצצה המתקתקת כבסיס להמלצותיו.

ככל שהזמן עובר, מקבל הדימוי הזה בדימיוני מימדים הרבה יותר גדולים. למשל, עליית התנועה הנאצית בגרמניה - זו היתה פצצה מתקתקת של ממש, כפי שתפסו כמה גרמנים נבונים שקמו והסתלקו. )ראו, למשל, את הספר 'סיפורו של גרמני', מאת סבסטיאן הפנר, שראה אור בעברית לפני כשנתיים; כתבתי עליו אז ב'גדה'.( או למשל התמיכה הצבאית המסיבית שנתנו האמריקנים לטליבאן וקבוצות איסלמיסטיות דומות באפגניסטן על מנת שיערערו את השלטון הפרו-סובייטי, ויגרמו לסובייטים להיכנס לשם ולהסתבך כמו שהאמריקנים עצמם הסתבכו בוייטנאם. את הרעיון הזה הציע זביגנייב בז'ז'ינסקי, מי שהיה היועץ לענייני ביטחון של הנשיא קרטר, ואכן זו היתה פצצה מתקתקת: הטליבאן ודומיהם אמנם הצליחו לגרש את הצבא האדום, אבל במקום להקים שם משטר שיהיה נוח למערב, הקימו שם תוך זמן קצר שלטון מוסלמי כה קיצוני ומטורף שהאייתולות באירן גינו אותו. לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש מה יוליד התהליך - ממשלת הטליבאן נתנה מחסה לאוסמה בן-לאדן, והשאר כבר היסטוריה.

כעת אני מתחילה לחשוב שישראל, כפי שהיא מתנהלת לפחות מאז מלחמת ששת-הימים, דומה לפצצה מתקתקת. הרי לא צריך להיות נביא או גאון להבין שלאורך זמן אי אפשר להתייחס לכל שכניך כאל אויבים לנצח, שאי-אפשר לשבת על כידונים )כפי שאמר נפוליאון(, שאי אפשר לחטוף שטחים מכל שכניך ולעשות בהם כבשלך, שלאורך זמן אי אפשר להחזיק עם שלם תחת כיבוש, דיכוי ונישול, שאי אפשר לפתח מאגר של נשק גרעיני ולצפות שהעולם יעלים עין... - אמרתי 'לאורך זמן'. כי מתי-שהוא זה יתפוצץ. מתי- שהוא המעצמה המסוככת עלינו תשנה כיוון. מתי-שהוא יחול שינוי דרסטי במערך הכוחות בעולם, או באזור. ואז כל הזעם, כל הטינה, כל האיבה, כל העוול, יתפרצו. הפצצה תפסיק לתקתק ותתפוצץ. איתה יעלה באש כל המזרח התיכון, ואולי עוד הרבה יותר.

זה לא עניין של קוסמטיקה - לא מדובר בהורדת אי-אלה התנחלויות, בבניית מנהרות או כבישי-עילית, באילתור נוסחאות שיישאו חן בעיני התקשורת המערבית. מדובר בנשמתה של המדינה הזאת, בנכונותה לחדול להיות גוף זר, גוף עויין, גוף מתנכר ומאיים על סביבתו. אני יודעת היטב במה מדובר ואין לי שום אשליות. רק בלילות נדמה לי שאני שומעת את התיקתוק.

סוף