אבל יש כאן הרבה יותר - יש כאן צירוף של חוף ים-תיכוני עם רכס הרים ציורי, מדבריות ואגמים, צימחייה מגוונת ומיני-אקלימים שונים. פעמיים בשנה עוברות ונופשות כאן מאות אלפי ציפורים בנדידתן בין אירופה לבין ארצות החום. אי אפשר שלא להתפעל ולהתאהב במקום הזה, למרות שעברו עליו תקופות של שפל עמוק. היערות שכיסו את ההרים נעלמו, חלקם עוד בעת העתיקה, חלקם בימי הביניים - אם מסיבות אקולוגיות או מפני שעלה עליהם הכובש-הכורת - וביצות נגועות מלריה התפשטו באזורים הנמוכים.

ידידי-עמיתי חיים ברעם שר שירי הלל לירושלים - לא העיר הקיימת, אלא זו שהיתה בילדותו - ואני שותפה לגעגועיו. זכרוני מקדים את שלו - אני זוכרת את ירושלים 'המנדטורית', כמו שקוראים לעיר שהיתה לפני אותה מלחמה טראומטית בשנת 1948, שהולידה מדינה ונכבה במכה אחת. בילדותי, בשנות הארבעים, זו היתה עיר מרתקת ומקסימה, ססגונית ובלתי צפוייה, רב-תרבותית ורומנטית. ברחוב בו גדלתי עוד עברו לפעמים שיירות גמלים, כי רחוב יפו נעשה סואן מדי, ובין הצלילים הזכורים לי, צלילים שנדמו מזמן, היו נעירות חמורים, קריאות 'בארוד! בארוד! - להזהיר את הסובבים שעומדים לפוצץ סלע ב'אצבע' דינמיט - קריאות מוכרי 'חאמלה מאלאן' ו'תמרהינדי'.

בימי חופש היינו עולים להר הצופים, מטיילים בחורשות הסובבות את האוניברסיטה העברית ואת בית-חולים 'הדסה', יושבים באמפיתאטרון וסופגים את הזוהר המסנוור של מדבר יהודה התלוי מעל ים המלח, ושדרכו נשקפו הרי אדום.

אני יכולה להשתפך כך על ירושלים-של-פעם בלי להתעייף, אבל מה הטעם? העיר שהיתה שוב איננה, וכמעט לא נשאר ממנה זכר. וירושלים איננה לבדה במחוז זכרונותי הישנים - גם קיבוץ אפיקים (בימים שלפני התעשייה) והאזור שסביבו, הכינרת, חיפה הצנועה-הפועלית, וסתם נסיעות בכבישי הארץ, המעבר המרענן מן השפלה אל ההר, כאשר האוויר פתאום מצטלל.... לאחרונה תפסתי שאהבת הארץ הזאת לא רק שאינה חופפת לאהבת המדינה, אלא שבמובנים מסויימים הן מנוגדות זו לזו. כתבתי על כך מכתב ל'הארץ', אבל שם מישהו 'שיפץ' את דבריי, ולכן אכתוב על כך כאן, בתקווה שקוראי אתר 'הגדה השמאלית' יבינו את הדברים יותר טוב מאשר המתקינים-לדפוס ב'עיתון לאנשים חושבים'.

רבים מבני דורי עוד מתגעגעים לארץ שהיתה כאן פעם. אולי זוהי תמימות מצידנו, כי הרי כבר אז הקווים בין הישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית היו די ברורים וקשוחים. לערביי פלסטין היה ברור מזמן שהיהודים באו הנה לנשל אותם. אבל עדיין היה מירקם חברתי שאיפשר דו-קיום - עסקים משותפים ליהודים וערבים, שכונות מעורבות פחות-או-יותר, תיקוות שאיכשהו הבעיות ייפתרו ונוכל להמשיך לחיות את חיינו. איש בוודאי לא העלה על הדעת שיבוא יום וירושלים תחולק לשתי ערים נפרדות ועוינות.

נשארנו, אם כן, עם אהבה לארץ, והיא מחזיקה מעמד למרות הכל. לכן כל כך נורא לשמוע על שדות פוריים שרופים או מרוססים, על עצי-זית כרותים, על כפרים יפים הרוסים... מי הם האנשים המסוגלים לעשות מעשים כאלה? ברור שאת הארץ הזאת הם לא אוהבים. מה שהם אוהבים זו המדינה, המדינה היהודית, המקנה להם פריבילגיות ועוצמה ושילטון על עם אחר, המדינה שהם סוגדים לה ככלי-נשק לנקמה בגויים, המאפשרת להם להציג נוכחות בוטה ואלימה על במת העולם. יש שם לתופעה הזאת של סגידה למדינה מעל לכל - היא נקראת פאשיזם. האנשים המשחיתים את הארץ למען המדינה הם פאשיסטים מובהקים, וגם כאשר הם מדברים על 'ארץ אבותינו' ומצטטים את המקורות העבריים, מקומם ההיסטורי הוא עם כמה מן המשטרים האפלים והאלימים ביותר שידעה האנושות בעת החדשה.

לפני כשלושים שנה אמר לי נער ישראלי תמים, 'הלוואי והיה אפשר לקחת מספריים ענקיים ולגזור את מדינה ישראל ולהשיט אותה ללב ים, וכך לפתור את הסכסוך!' התעצבתי לשמוע את הדברים, ואמרתי לו, 'אם יצליחו לעשות זאת, אני מכל מקום אשאר כאן.' אבל כעת גם ה'כאן' כבר איננו ה'כאן' של פעם.

סוף