יום אחד קיבל הצאר הרוסי פטר הגדול מתנה מחצרו של הקיסר העותמני - נער אפריקאי צעיר בשם אברם גניבל (זהו ההיגוי הרוסי של השם חניבעל - כמו שגאידמאק הוא ההיגוי הרוסי למילה האידמאק, כינויין של כנופיות הפוגרומיסטים באוקראינה). למרות שאפריקאים נחשבו לפראים, הנער הוכיח את פקחותו וכשרונותיו, והצאר דאג שיקבל חינוך והכשרה צבאית. בבוא העת הגיע לדרגת גנרל, זכה במעמד של אציל רוסי ונשא צעירה רוסיה אצילה לאשה. הסיפור ידוע היטב, כי אלכסנדר פושקין היה נין שלו, וכתב סיפור לא גמור על קורותיו.

השבוע נזכרתי בסיפור הזה בגלל פרשה שפרצה סביב קבוצת ילדים אפריקאים בגילים בין שנה אחת לשתי- עשרה, שארגון "צדקה" צרפתי עמד להטיס לאירופה. הם הוצגו כיתומים מדרפור, אזור הקרבות בסודאן, המושך אליו בימים אלה פעילות נלהבת ופומבית מאוד של גדולי עולם הבידור. ברגע האחרון התברר שהם אינם כלל ילדים סודנים, אלא ככל הנראה מצ'אד, ורובם ככולם אינם יתומים ויש להם משפחות המחפשות אותם נואשות. הקבוצה נעצרה על ידי השלטונות של צ'אד ואחרי ששוחררו העיתונאים וצוות המטוס שהיו איתם, חברי הארגון עצמם נאסרו וככל הנראה יואשמו בחטיפה. נאמר שהכוונה היתה למסור את הילדים לאימוץ על ידי משפחות באירופה - או, לחילופין, שהכוונה היתה להשתמש בהם כמקור לאברים שונים להשתלה. הייתי מוכנה להאמין שכל זה בגדר שמועות מרושעות וחשדות לא בדוקים, אבל ערוץ הטלויזיה הצרפתי "פראנס 24- " הראה סרט שצולם על ידי אחד מן הקבוצה, המראה כיצד הם חובשים את ראשיהם וגפיהם הבריאים של הילדים ומטפטפים "דם" על התחבושות, כדי שייראו כמו פליטים מאזור קרבות. הילדים צחקו כי, מן הסתם, חשבו שזהו משחק.

מה שעצוב הוא שיש לכל זה היסטוריה ארוכה. הצאר פטר הגדול לא היה היחיד שזכה במתנה של ילד שחור. ילדים שחורים היו קישוט נפוץ למדי בחברה הגבוהה באירופה במאה השמונה-עשרה. היו מלבישים אותם מחלצות והם היו נלווים לגבירות הנכבדות, נושאים את צעיפיהן או את כלבי-המחמד שלהן, וכדומה. עד היום אפשר למצוא בחנויות העתיקות באירופה ובצפון אמריקה פסלי חרסינה או עץ בגודל טבעי של עבדים קטנים שחורים כאלה, מחזיקים מגש או קנקן יין.

כמובן שהיום הדברים קצת שונים. משפחות לבנות המאמצות ילד אפריקאי אינן מתכוונות - לפחות לא בדרך כלל - להפכם למשרתים. אבל יש כאן אלמנט לא נעים. מתחת לכוונות הטובות (נניח שאין שום אמת בסיפור אודות אברים להשתלה) קיימת איזו התנשאות, איזו שביעות-רצון עצמית. הרי אין שום אפשרות שהילדים האלה ייחשבו לילדיהם הטבעיים של הוריהם המאמצים, ומכאן שבכל הקשר חברתי תהיה נוכחותם המחשה של צדקה, של מעשה-חסד. לפיכך אין פלא שהארגון הנ"ל לא היסס לקחת ילדים בריאים שיש להם משפחות משלהם ולהעבירם לאירופאים. ההנחה שהיא שבכל מקרה ייטב גורלם אם יילקחו מאפריקה ויגדלו באירופה, בחברה לבנה. גם אם לא יהיו משרתים לקישוט, הם יהיו קישוט פסיכולוגי על ראשיהם של המאמצים. זה לא דומה לאימוץ ילדים ממזרח אירופה, או אפילו מאמריקה הלטינית, כאשר אלה נעשים בצורה חוקית וביושר. זהו מעשה לא טהור.

סוף