בעת האחרונה הופיע רומן חדש המתרחש על רקע הכיבוש הספרדי - הפעם כיבוש צ'ילה על ידי פדרו דה ולדיוויה ולצידו אינס סוארס. בצ'ילה, המשתרעת לאורך החוף המערבי של אמריקה הדרומית, מגבול פרו ועד קצה הדרומי של היבשת, לא שלטה שום אימפריה מקומית. האינקה, שהשתלטו על רוב השבטים בשטח פרו, לא הצליחו לשבור את התנגדותם של המאפוצ'ה, אינדיאנים לוחמים, חסרי תרבות חומרית מפותחת, שהתעקשו על עצמאותם והיו נמוגים לתוך היערות העבותים ולא נכנעים. את הארץ הזאת, הלכודה בין רכס האנדים לבין האוקינוס השקט, המכילה מדבריות כמו גם יערות-עד, החליט פדרו דה ולדיוויה, חייל מקצועי יליד אקסטרמאדורה שבספרד, לכבוש ויהי מה. לצידו לחמו כמה חיילים נודעים, ביניהם דייגו אלמאגרו האכזר, וכן אשה אחת מדהימה - אינס סוארס, אשה פשוטה ילידת אקסטרמאדורה אף היא, שהגיעה ל"עולם החדש" בחיפוש אחר בעלה שנעלם אי-שם בפנמה.

הרומן שכתבה איסבל איינדה, בעצמה ילידת צ'ילה, כתוב כאילו היה זכרונותיה של דוניה אינס הישישה אחרי מותם של ולדיוויה ופרנסיסקו דה קירוגה, מושל צ'ילה, לו נישאה אחרי פרידתה מוולדיוויה ועימו חיה שלושים שנה. הסיפור גדוש חומר היסטורי אמיתי, וגם קטעים הנראים פנטסטיים ובלתי-אפשריים לקוחים מן התיעוד ההיסטורי. ולדיוויה היה נחוש בדעתו להגיע לאזור הנוח והעשיר ביותר בצ'ילה, ששמועות עליו באו מקומץ ספרדים שהגיעו לשם אך חזרו שבורים לגמרי מתלאות המסע, קשיי הטבע והתקפות האינדיאנים. הוא ואהובתו אינס ועימם כמה עשרות הרפתקנים ספרדים וכן כמה מאות אינדיאנים משבטי הצפון, חצו את המדבר הנורא ואחריו יערות סבוכים, ובדרך איבדו אנשים וסוסים, עד אשר לבסוף הגיעו למקום בו החליטו להקים את בירתם, שלימים תיקרא סנטיאגו דה צ'ילה. (סנטיאגו הוא יעקב הקדוש, פטרונה של ספרד.) אינס היתה שותפה בכל - היא נלחמה לצד הגברים והשתתפה בבניית העיר. אבל המאפוצ'ה לא הרפו מהם לרגע. כל עוד נראה שהפולשים מתכוונים להסתלק, היו האינדיאנים מוכנים לשאת ולתת עימם, אבל מן הרגע שתפסו שאלה בונים ערי קבע ומתמקמים, החלה מלחמת חורמה שתימשך דורות רבים. העיר סנטיאגו - היינו, כמה עשרות בתי עץ - רק נבנתה, וכבר היתה נתונה במצור שכמעט חיסל אותה. תככים פנימיים בין הספרדים לבין עצמם - כולל משלחות חתרניות מטעם האחים פיסארו בפרו ואפילו מן הבירה הספרדית - ערערו את אחיזתו של ולדיוויה. ככל שהאזור היה מושלם מבחינה פיזית, עם אקלים נוח, נהר שופע ואדמה פורייה מסביב, היו הנתונים האנושיים קשים מנשוא. גרוע מכל מבחינת הספרדים היתה העובדה שלא נמצאו שם זהב או כסף, שכן פיזית, עם אקלים נוח, נהר שופע ואדמה פורייה מסביב, היו הנתונים האנושיים קשים מנשוא. גרוע מכל מבחינת הספרדים היתה העובדה שלא נמצאו שם זהב או כסף, שכן חלומם הגדול מימי קולומבוס היה למצוא את "אלדוראדו" - "הזהוב" - המקום בו זהב נפוץ כמו עפר ואבני חן יקרות מתגלגלות ברחוב. למען הזהב ביצעו הספרדים את פשעיהם החמורים ביותר, את מעשיהם הנבזיים ביותר. האכזריות הכללית שאיפיינה את התקופה - האינקוויזיציה מצד אחד וקורבנות-אדם מצד שני - שופכת אור אימתני על כל אותה היסטוריה.

הסיפור המסופר כביכול על ידי אינס בשלהי המאה השש-עשרה מתאר את חלומותיהם ותלאותיהם של אותו קומץ ספרדים, ועימם בני-ברית אינדיאניים משבטי הצפון, שכבשו בסופו של דבר את צ'ילה. מצור אחר מצור מביא את תושבי סנטיאגו אל סף השבירה. הם ניזונים מחרקים, לטאות וחולדות, וגם אלה הולכים ונגמרים. וכל אותה העת האינדיאנים ממשיכים להכות בהם... וכאן מגיע הסיפור המופלא ביותר בספר, שאלמלא היה אמת היסטורית היה נחשב לאגדה.

יום אחד מצא ולדיוויה נער אינדיאני ביער - כבן אחת-עשרה, ערום לגמרי כדרך המאפוצ'ה. הוא נראה אבוד, וולדיוויה לקח אותו לביתו והשאיר אותו באורווה. עד מהרה הנער גילה כישרון נדיר לטיפול בסוסים, ונקשר במיוחד לסוסו השחור של ולדיוויה, וכך הפך להיות הסייס של המושל. קראו לו פליפה, והוא נהיה חלק ממשק הבית. אינס לימדה אותו לדבר ספרדית והוא לימד אותה לדבר בשפת המאפוצ'ה. הוא אהב מאוד להאזין לסיפוריו של ולדיוויה על המלחמות שנלחם באיטליה בימים עברו, ועל הטקטיקות של החייל המקצועי המנוסה. הוא גם למד להשתמש ברובים ולהכין אבקת שריפה. בימי המצור הקשים היה יוצא ליער, חומק איכשהו מבעד למחנות האינדיאנים הצרים על העיר, צד בעלי חיים שונים ומביא אותם לתושבי העיר הרעבים... כך עברו כמה שנים. יום אחד מצא ולדיוויה את סוסו האהוב סולטן כרות-ראש באורווה, ופליפה נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. זמן קצר לאחר מכם התברר לספרדים מה באמת קרה לו.

פליפה, ששמו האמיתי היה לאוטארו, היה בנו של אחד ממנהיגי המאפוצ'ה, והופעתו ביער בפני ולדיוויה היתה מתוכננת. כל חייו בביתם של ולדיוויה ואינס סוארס היו תהליך לימודי. כגבר צעיר הוא חזר אל בני שיבטו שציפו לשובו וקיבלו את פניו בהתלהבות, ועד מהרה החל להנהיג אותם במלחמתם נגד הספרדים. הוא יישם את כל מה שלמד, את שיטות האירגון והלחימה של הספרדים, כולל כמה תרגילי הטעייה ששמע עליהם מפי ולדיוויה. תחת הנהגתו כמעט נכחדה צ'ילה הספרדית. בשנת 1553 הוא הוביל את עמו לניצחון אדיר במקום הנקרא טוקאפל. שם נהרג פטרונו-לשעבר פדרו דה ולדיוויה, ולאוטארו אכל את ליבו - מחווה במסורת המאפוצ'ה לאויב אמיץ... לאוטארו היה אגדה חיה במשך כמה שנים, עד שנהרג באחד הקרבות.

זהו שיאו של הספר. איינדה מתארת את פליפה/לאוטארו בהתרגשות ובהערצה, וסוחפת איתה את הקורא. מן הסתם בצ'ילה של היום גיבורי המאפוצ'ה מצטיירים אחרת מאשר בעבר, ממש כפי שבארצות-הברית היום מצטיירים מנהיגים אינדיאנים כמו קרייזי הורס - שנרצח בצורה שפלה על ידי האמריקנים - כגיבורים שתלמידי בית-ספר לומדים את קורותיהם. חבל רק שצריך היה להגיע למצב בו האינדיאנים כמעט נמחקו כדי שזיכרם ייזכה לכבוד הראוי לו.

נשוב לרגע לסלוואדור דה מדריאגה. הוא היה אישיות בולטת בספרד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ושימש כשגריר ארצו במקומות שונים, כולל צרפת. כאשר ניצחו הפשיסטים במלחמת האזרחים עזב את מולדתו ולא שב אליה עד אחרי מותו של פרנקו. חאווייר סולאנה - המשמש כעת כשר החוץ של האיחוד האירופי - הוא נכדו. איינדה אף היא גלתה מארצה אחרי ההפיכה בה נהרג דודה, נשיא צ'ילה סלוואדור איינדה, ואגוסטו פינושה תפס את השלטון. היא לא שבה לשם אלא אחרי נפילתו של אותו רודן והחייאת הדמוקרטיה... המאה העשרים יכלה בלי ספק להתחרות במאה השש-עשרה בכל הנוגע לאכזריות, גם אם לא בדמויות כה צבעוניות ומרשימות כמו לאוטארו.

סוף