שמשון הוא דמות מרתקת - גיבור ישראל שאהב נשים, ודווקא פלישתיות. גבר שבגברים, בעל עוצמה פיזית נדירה ודרכי פעולה ייחודיים. התנ''ך מייחס לו כמה תכונות שאיננו מוצאים בדמויות מקראיות אחרות - היותו נזיר, ובעל כוחות מאגיים המגולמים בשערו הארוך הלא-גזוז. יש כאן משהו לגמרי חריג, לא אופייני לדמויות המקראיות המועלות על נס. יתר על כן, את סיפורו של שמשון, כמו גם את "שיר השירים", התקשו רבנינו לשבץ במסכת הכללית של המיתולוגיה היהודית. האיש השרירי עם המחלפות ההורג אריה במו ידיו דומה הרבה יותר להראקלס היווני מאשר לשאר השופטים והמנהיגים של עם ישראל הקדום. זהו "הפרא האציל" בהתגלמותו. יתר על כן, סיפורו מסתיים בפיגוע-התאבדות מדהים - מעין אב-טיפוס לקמיקזים היפניים והשהידים המוסלמים של ימינו. כל זה לא מנע ממנו מלהיות דמות נערצת מספיק כדי שלא יצנזרו אותו מן הנאראטיב המקראי.

אין פלא, אם כן, שז'בוטינסקי הרומנטיקן, מעריץ נלהב של משחררים לאומיים מאצ'ואים, כמו האיטלקים מאציני, גאריבלדי ודומיהם, נתפס לדמותו של שמשון ונהנה לתאר אותו ולייחס לו מניעים שהיו מובנים לבני-דורו שלו בראשית המאה העשרים. כפי שהוא עצמו הודה, הוא לא עשה שום מאמץ לעגן את הסיפור במחקר ההיסטורי-ארכיאולוגי. התוצאה היא שפע של אנאכרוניזמים - למשל, מירוצי סוסים, תופעה שלא היתה ידועה בתקופה ההיא (סוסים שימשו רק למרכבות, והרכיבה עליהם התחילה הרבה יותר מאוחר), בגדי משי (המשי הגיע מסין לאזור הים התיכון רק בתקופת האימפריה הרומית), ושיחי צבר בכנען (כל הקקטוסים מקורם ביבשת אמריקה!). יתר על כן, הוא מתאר את הפלישתים כעם בעל תרבות גבוהה, זהה לזאת של כרתים, כפי שהצטיירה בעקבות חפירותיו-שיחזוריו של ארתור אוואנס, ואין לכך כל אישוש בממצאים הארכיאולוגיים בחבל פלשת.

קריאה מחודשת של הרומן, לרגל הופעתו בתרגום החדש, הזכירה לי עד כמה הוא יפה כרומן מעין-היסטורי, ועד כמה המסר הפוליטי שלו, אף שהיה צלול וברור, איננו צורם: "איספו ברזל (ז''א נשק), המליכו עליכם מלך (ז''א הקימו הנהגה מלוכדת) ולימדו לצחוק!" הרכיב האחרון היה אופייני לאישיותו הפרטית של ז'בוטינסקי, אדם תרבותי ורב הומור, כפי שהיא משתקפת מספריו וסיפוריו. אבל דבר נוסף התבהר לי פתאום במידה מפתיעה - שזהו בעצם רומן רוסי מובהק. ראו למשל את סיפוריה של סמדר שהיא מספרת לשמשון בחדר כלולותיהם (עמ' 100-102 ) - הם לקוחים הישר מן הפולקלור הרוסי. גם מבנה המשפטים, צורת הדיבור והנאראטיב בכל הספר מזכירים סיפורת רוסית יותר מאשר כל טקסט עברי ידוע.

עניין נוסף הוא התרגום החדש. לא ברור לי מדוע סר חינו של התרגום הישן של ברוך קרופניק, שנערך וחודש על ידי חנניה רייכמן בשנות הארבעים, ושילב בטוב-טעם תכונות של המקור המקראי עם דרישות של רומן מודרני. נכון שהוא מיושן בהשוואה לכתיבה בעיתונות הישראלית העכשווית, אבל הוא בהחלט קריא עד היום. האם מחר "יחדשו" את סיפוריו של ביאליק, רק מפני שהשפה השתנתה מאז זמנו? אמנם "שמשון" הוא תרגום ולא מקור, אבל הגירסה הישנה יפה והרבה יותר משכנעת מזו החדשה. בגירסה החדשה יש צרימות משונות, כמו הכינוי "דרווישים" לנביאים השורצים בכפרי כנען (עמ' 107 ועוד); האריה המקראי ש"קרע" שמשון - שקרופניק תרגם כ"ברדלס" - הפך כאן לפנתרה; וגם .( הלשון העברית עוברת כאן טיפולים מוזרים, כמו המילה "מנוקמת" (עמ' 267

למי שמכיר את ז'בוטינסקי רק כשם רחוב, או רק כאותו איש שהליכוד ואחרים מתיימרים להמשיך את דרכו המדינית (אבל השמיטו את הליברליזם האירופי שלו), כדאי מאוד לקרוא את יצירתו הספרותית, ובראש ובראשונה את "שמשון" ואת הרומן האודסאי הנפלא "חמישתם". גם סיפוריו הקצרים ותרגומי השירה שלו מאירים עיניים. לא היו לנו הרבה דמויות ספרותיות כאלה בספרות הציונית.

סוף