אבל גבריאל גרסיה מארקס כבר כתב על אהבה זקנה ובהצלחה רבה - "אהבה בימי כולירה" חגגה את אהבתם של גבר ואשה זקנים, שמצאו זה את זו אחרי עשרות שנים של חיים עשירים ומלאים. בזמן האחרון, בהיותו שבעים וחמש, פירסם את הנובלה הזאת בה מספר ישיש בן תשעים על התאהבותו המפתיעה בילדה בת ארבע-עשרה. לכאורה, סיפור "לוליטה" במסגרת לטינו-אמריקאית, אבל למעשה שונה לחלוטין מסיפרו הפדופילי של נבוקוב. אצל נבוקוב אנו מתבקשים להאמין שהילדה בת השתים-עשרה מפתה את הגבר הבוגר, ומנצלת את האובססייה המינית שהוא מפתח כלפיה. בספר שלפנינו מדובר בילדה קצת יותר גדולה העובדת למחייתה ולפרנסת אחיה הצעירים כפועלת בבית-חרושת לכפתורים, ולא זו בלבד שאינה מפתה את המספר, אלא להיפך - מותשת מעמל יומה, היא שקועה בשינה כאשר המספר פשוט מתבונן בה. אהבתו אליה, בסופו של דבר, אינה מחייבת את ניצולה הפיזי.

אבל לא זה העיקר. העיקר בספרון זה הוא המיחזור של כמה מן החומרים היפים והמושכים ביותר ביצירתו הכוללת של מארקס. מומלץ לקרוא את ספריו מול מפה של קולומביה, כי הם מתחלקים - כמו גם ארץ מולדתו - לשתי חטיבות עיקריות: של החוף הקריבי ושל הרי האנדים. קרתחנה ובאראנקייה הן ערים קריביות, אוכלוסייתן קריבית - כולל הרבה אנשים ממוצא אפריקאי - וכך גם תרבותן. הבירה בוגוטה השוכנת גבוה בהרי האנדים היא ממש עולם אחר, כפי שמארקס המחיש בכמה מספריו. "מאה שנים של בדידות" הוא ספר אנדי בעיקר, וכך גם "כרוניקה של מוות ידוע מראש"; ואילו "אין מי שייכתוב לקולונל", "סתיו של פטריארך", "אהבה בימי כולירה" ועוד, הם ספרים קריביים. רקע הסיפור שלפנינו לקוח מן המקום והזמן כאשר היה עיתונאי צעיר בבאראנקייה בסוף שנות ה -40 וראשית שנות ה -50 , כפי שתיארם בספרו האוטוביוגרפי, "לחיות כדי לספר", ועולים ממנו אותו הלהט והאינטינסיביות. הסיפור מסתיים בפרץ של אופטימיות, כשהמספר משוכנע שליבו נידון 'למות מאהבה בפרפורי גסיסה מאושרים בכל יום שהוא אחרי שנתי המאה.'

סוף