השפה בה מדברים מרנוס ומשפחתו וחבריהם , שפת בית הספר והעיתונים שהם קוראים , היא אפריקאנס - דיאלקט הולנדי בו מדברים הבוּרים ( או אפריקנרים ) - הם צאצאי המתיישבים ההולנדים שהתמקמו בקצהָ הדרומי יבשת אפריקה עוד במאה ה- 18 . הם גאים מאוד בהיסטוריה של אבותיהם החלוצים , ומרבים לספר על המסע הגדול לנאטאל כדי להקים בה רפובליקה חופשית משלטון בריטי . הורי אביו של מרנוס היו בעבר חוואים בטנגנאיקה , בתקופה שהיתה מושבה גרמנית ולאחר מכן בריטית , אבל כאשר היתה למדינה אפריקאית עצמאית בשנת 1962 הם היגרו לדרום-אפריקה . קרובים אחרים עברו לרודזיה . ההיסטוריה של המתיישבים הלבנים באפריקה תופסת מקום מרכזי בעולמו של מרנוס , וממלאת אותו גאווה .

בעולמו של מרנוס יש גם אנשים אחרים - אנשים ממוצא אנגלי וממוצא יהודי , שעימם אפשר להתיידד . ויש כמובן גם אנשים שחורים ו ‘‘ צבעונים ‘‘. איתם ניתן לקיים יחסים מסוג אחר - להעסיקם בבית ובגינה , לקנות מהם דגי ים , וכן הלאה . מרנוס וחבריו מבקרים במוזיאון הלאומי . מוצגים שם בּוּשמֶנים מפוחלצים - ” הם לא בושמנים אמיתיים והם בעצם עשויים מפלסטיק , אבל הם נראים ממש חיים ....‘‘ ידידו של מרנוס פריקי מספר שהסבא- רבא שלו ” היה מביא ציידים לצוד בושמנים בחווה שלו בסדרברג ...‘‘ אבל המורה אמרה שזה לא נכון , לא הבורים חיסלו את כל הבושמנים אלא אפריקאים בני הקוזה - ” עם נורא של שודדים שהשליטו טרור על החקלאים ...‘‘ ( עמ ‘ 15 ) מרנוס היה רוצה שהדייג יאן , איתו נהנים הנערים לשוחח , יבקר אף הוא במוזיאון , אבל ” אמא לא בטוחה שצבעונים יכולים להיכנס למוזיאון ‘‘ ( עמ ‘ 16 ). ” אבא אומר שכל העולם הוא נגד דרום-אפריקה , כי יש לנו את כל הזהב והיהלומים ... אבל לפחות אנחנו לא חיסלנו את כל השחורים שלנו , כמו שהאמריקנים עשו לאינדיאנים אדומי-העור והאוסטרלים עשו לאבורוג‘ינים ... אבא אומר שאחת הבעיות היא שכל השחורים הטובים ביותר נלקחו מכאן על ידי סוחרי העבדים . הדם שנותר באפריקה הוא הדם של השחורים הנבערים יותר , ובגלל זה אי אפשר למצוא שחור משכיל בשום מקום ... אבל לנו יש צבא חזק , אבא אומר , ודרום אפריקה מוקפת מושבות פורטוגזיות , והן לא כל כך נגדנו כמו שאר העולם .... אבא נוסע לעיתים קרובות לאנגולה ולמוזמביק , כדי ללמד את הפורטוגזים איך מתמודדים עם הטרוריסטים ... ] אלה [ אונסים ( נשים , שודדים חנויות ומטמינים פצצות ...‘‘ ( עמ ‘ 57-47

לתוך הסיפור התמים פולשים מפעם לפעם קטעי מונולוג של קצין דרום-אפריקאי לבן הנלחם באנגולה נגד תנועת השיחרור המקומית , המתוגברת בחיילים קובנים . המעברים מסיפורו של הילד מרנוס לקטעים המלחמתיים האלה דרמטיים מאוד . הקצוות מתחילים להתקשר , כולל תפקידו של הגנרל הצ‘ילני , איש משטרו של פינושה , המתארח בביתו של מסיפורו של הילד מרנוס לקטעים המלחמתיים האלה דרמטיים מאוד . הקצוות מתחילים להתקשר , כולל תפקידו של הגנרל הצ‘ילני , איש משטרו של פינושה , המתארח בביתו של מרנוס . תמימותו של הילד מרנוס והאמון המוחלט שהוא נותן בהוריו ובמסגרת בה הוא גדל אינם מתנפצים אפילו כאשר הוא שומע מה שקרה לבנה של העוזרת הצבעונית . הילד , אף הוא בן עשר , נתפס כאשר ניסה לגנוב פחמים , ועובדי הרכבת הלבנים שתפסו אותו פשוט צָלוּ אותו בפתח הכבשן הבוער . אימו של מרנוס אינה מצדיקה את המעשה , אבל פוטרת אותו באמירה ש ‘‘ לא כל האנשים הלבנים נוצרים .... אנשים העובדים ברכבת הם גם בדרך כלל לא כל כך משכילים ‘‘ ( עמ ‘ 150 ). על רוֹבֶּן אַיילנד - הוא אי העונשין בו מוחזקים ראשי האיי-אן-סי , ביניהם נלסון מנדלה - אומר מרנוס מה ששמע מהוריו : ” שם מחזיקים את .( הפושעים הכי מסוכנים ... השחורים המסוכנים הרוצים להשתלט על המדינה ‘‘ ( 151 בכל זאת , מה שקרה לבנה של המשרתת , וכן מכתב חריף וקשה מאחותה של האם , מערערים במקצת את שאננות בטחונו של מרנוס בצידקת האידיאולוגיה בה הוא גדֵל . אך בסופו של דבר הזעזוע הגדול באמת נגרם לו מן התגלית שהוא מגלה כשהוא בולש דרך חור בריצפה בנעשה בחדרו של האורח הדרום-אמריקני . לטעמי , יכול היה הסופר לוותר על סצינה קשה זו , כי את הזוועה הגדולה , הכוללת , כבר תיעד היטב בלעדיה .

המונולוג האחרון של הקצין הדרום-אפריקאי הלבן באנגולה , הפצוע קשה ואולי גוסס , נגמר במילים : ” בחיים אי אפשר לברוח מההיסטוריה ‘‘ ( עמ ‘ 209 ). ואכן , הספר הזה אומר את האמת הקשה והכאובה על דרום-אפריקה הגזענית , בלי לעמעם את המסר . הסופר הצעיר , שבילה שנים בנורווגיה ובארה ‘‘ ב , שב לדרום אפריקה אחרי נפילת האפרטהייד ומתגורר כעת בקייפטאון עם משפחתו . ( זאת בניגוד לבן-ארצו ג ‘. מ . קוטזי , חתן פרס נובל לספרות , שחי בשלווה תחת שלטון האפרטהייד הגזעני , ואחרי נפילתו קם והיגר לאוסטרליה .) על הספר הזה אפשר להמליץ ללא הסתייגות .

סוף