ימים עברו - אולי

ג'יימס בולדווין: זר בכפר
בחר וערך: ראובן מירן
מאמריקנית: רעיה ג'קסון
נהר - ספרים



"... השלב המכריע ביותר בהתפתחותי שלי," כתב בולדווין, "היה כאשר נאלצתי להכיר בעובדת היותי מעין ממזר של המערב, כאשר ההליכה בעקבות עברי הובילה אותי לא לאירופה אלא לאפריקה" (עמ' 14 ). בנו של המטיף החובב בהארלם צמח בסביבה של אמונה לוהטת ונואשת. במשך דורות רבים קלטה הכנסייה העממית את האמריקאי השחור אל תוך תמונת- העולם הנוצרית הפשטנית ביותר ("לכל ילדי אלוהים יש נעליים" - כמאמר השיר הידוע). כאשר פרש ממנה הוא נשאר מיותם: תמונת-העולם השלטת מיקמה אותו בגן החיות, לצד הג'ירפות, הפילים והשימפנזים - מכה קשה למי שקיומו כבן-תרבות היה ממוקד בלב המערב. כל ביטויי התרבות הזאת, מיצירתו של ג'וזף קונרד (הנקראת בעברית) "לב המאפליה" ועד סרטי טרזן של הוליווד, כל מה שנכתב ותועד והומצא על אפריקה העמיד את הצעיר השחור על כך שבעצם אין לו מורשת אנושית ראוייה לשמה, והוא אוכל-חסד הסמוך לשולחן העמוס של תרבות אירופה-אמריקה. לימים ( 1976 ) יופיע ספרו רב-המכר של אלכס היילי, "שורשים", שהתחקה אחרי מוצאן של משפחות עבדים עד מכורתם כאנשים חופשיים וגאים באפריקה. אבל זה קרה מאוחר יותר, בתקופה בה "היבשת השחורה" כבר קיבלה צביון שונה בדימיון הציבור, התקופה של תספורות "אפרו" (במקום השיער המוחלק והמגוהץ של אנשים כמו נאט קינג קול ואפילו סאמי דייויס ג'וניור), של חולצות "דאשיקי" ותזמורות אפריקאיות. אבל בשנות הארבעים, כאשר ג'יימס בולדווין הצעיר הגיח ממסגרת משפחתו וביתו, מן הסביבה המוכרת של הארלם, לא היו בנמצא נחמות כאלה.


בולדווין הצעיר היה גם הומוסקסואל, וזאת בתקופה בה הומוסקסואליות עדיין היתה מסווגת רשמית כמחלת-נפש ופעילותה היתה בלתי-חוקית. אילו נשאר בארה''ב היה עד מהרה מוצא עצמו בכלא מסיבה זו או אחרת. הדרך היחידה שבחור כמוהו היה יכול לשרוד היתה כניעות מוחלטת בפני החברה הלבנה. אמנים רבים - ביניהם מוסיקאים ושחקנים - מצאו לעצמם גומחות פחות-או-יותר בטוחות, כל עוד לא ניסו להשתלב בחברה השלטת. הגדיל לעשות העיתונאי ג'ורג' סקיילר, שכתב רומן בשם "לא עוד שחור" - על איש שחור שהמציא מכונה שהפכה כושים ללבנים - וכל ימיו פירסם כתבי-פלסתר נגד הקהילה ממנה בא. בקולנוע ובטלויזיה היו דמויות כגון "סטפן פצ'יט", קריקטורות גרוטסקיות של אנשים שחורים, ילדותיים, מגלגלי- עיניים מפחד, נאמנים לאדוניהם ואוהבים לשיר ולרקוד ולאכול אבטיחים. שני שחקנים שהצליחו, יחסית, בהוליווד היו הטי מקדניאל, ששיחקה את מאמי, המשרתת הנאמנה ב"חלף עם הרוח", ורקס אינגראם, ששיחק את השד שיצא מן הבקבוק ב"גנב מבגדד". ג'יימס בולדווין בחר להגר, וכמו כמה שחורים מוכשרים אחרים - ביניהם הסופרים ריצ'ארד רייט וצ'סטר היימס וכמה נגני ג'אז - התיישב בצרפת. צרפת היתה הארץ שאימצה לחיקה את הזמרת-הרקדנית ג'וזפין בייקר - שבימי מלחמת העולם השנייה היתה שם לנכס לאומי - וחסכה מאורחיה ואזרחי השחורים את האפלייה והעלבונות שהיו מנת חלקם בארה''ב. נפשו הפגועה של בולדווין מצאה רוגע בצרפת - עד כדי כך שאפילו כאשר נאסר בטעות והוחזק ימים אחדים במעצר היתה החווייה כמעט מבדחת בעיניו, כל כך היתה שונה מניסיון שכזה בארצות הברית (ר' הפרק "שווה-זכויות בפריס"). אבל בצרפת בימים ההם נתקל הגולה האמריקני-השחור באנשים שחורים מאפריקה, נתינים מן המושבות, שמעמדם בצרפת ומערכת היחסים שלהם עם החברה הצרפתית היו שונים במהותם מאלה שידע בארצו.

בו בזמן החלה בארצות הברית תפנית גדולה בעולמם של השחורים, בהשראת עלייתן של תנועות שחרור במושבות האפריקאיות. אמנם במושבות הבריטיות והצרפתיות בים הקריבי טופח הקשר הרגשי-רוחני עם אפריקה עוד הרבה לפני כן, על ידי תנועת הנגריטוד - ג'ורג' פאדמור הטרינידדי, איימה סזר וז'אק רומין מן האנטיליים - ועל ידי מארקוס גארווי ותנועת רסטפארי בג'מאיקה. אבל חוץ מפעילותו של גארווי, שהיתה לה השפעה מסויימת גם בקרב השחורים בארה''ב, אפריקה לא היוותה גורם מרכזי בתודעתם של האמריקאים השחורים. ואז בשנות החמישים החלו דמויות אפריקניות כמו ג'ומו קנייטה (קניה) וקוואמה אנקרומה (גאנה) להצית ניצוצות של גאווה. אלה לא היו עבדים לשעבר, כמו פרדריק דאגלס או בוקר טי וושינגטון, שהצליחו להרשים את אמריקה הלבנה, אלא מנהיגים אפריקאים שמרדו בשלטון הקולוניאלי ולבסוף הביסו אותו. הופעתם של דיפלומטים אפריקאיים באו''ם ובוושינגטון חישמלה את האווירה בחברה השחורה בחוף המזרחי. קשה לתאר איזו התפעמות אחזה באינטליגנציה השחורה לאור המפגש הזה. לי זה הזכיר במידת-מה את המפגש של הנציגים הישראלים הראשונים עם יהודים מקומיים, שאף הוא היה טעון ומורכב, כאשר כל צד חש תערובת של הערצה ובוז לשני. האפקט היה, כמובן, שונה מאדם לאדם. ריצ'ארד רייט נסע לאפריקה ושם השתכנע שהוא קודם כל אמריקני. לעומתו המלומד הדגול ו.א.ב. שהקפיד על ההיגוי האמריקני, לא הצרפתי, של שמו), ראה באפריקה את מכורתם התרבותית של -W.E.B. DuBois) דובויז השחורים האמריקנים, והיה נחוש לחקור ולחשוף את מכמניה. ואכן בשנת 1961 , בגיל 93 , היגר לגאנה בהזמנתו של נשיאה קוואמה נקרומה, והחל להקים שם את המיזם הגדול של ה"אנציקלופדיה אפריקנה". (מיזם זה נקבר עם מותו של דובויז ולאחריו נפילתו של נקרומה.) אחרים התמקדו בתרבותו של האדם השחור באמריקה - למשל, המשורר לאנגסטון יוז, שמצא עושר פואטי בשפה המדוברת בהארלם. היו גם שהתמקדו במאמצים לקדם את המהפכה החברתית כדרך לפתור את מצוקת הקהילה השחורה באמריקה. הרומן החשוב של ראלף אליסון, "האיש הבלתי-נראה" ( 1952 ), תיעד את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בקהילה השחורה, ומסקנתו מרירה - ממש כמו זו של ריצ'ארד רייט, אחד המשתתפים בכרך "האל שהכזיב".

בצרפת נחשף בולדווין להלכי רוח שלא היו ידועים כלל בארצות-הברית: פראנץ פאנון, רופא-פסיכיאטר ממרטיניק ואלג'יריה, פרסם את ספרו הנודע "עור שחור, מסיכות לבנות", בו עמד על הדיסונאנס בין האישיות השחורה לבין הקשרה התרבותי הנובע מן השפה. "לדבר..." כתב, "פירושו בראש ובראשונה ללבוש תרבות, לשאת את משקלה של ציוויליזציה." ז'אן ז'נה, הומוסקסואל לבן שחש כמו בולדווין שהוא "ממזר" של החברה המערבית, תיעד ביצירתו את ה"אנומיה" עליה כתב בשעתו דובויז. ובשנות השישים פרץ המאבק הגדול בארצות הברית, במקביל למלחמת וייטנאם הטראומטית, נגד חוקי הגזע בדרום ארה''ב ובעד שיוויון זכויות לשחורים. למאבק זה התגייס בולדווין, ולמרות היותו שרוי בטוב בצרפת, חזר לאמריקה כדי לתמוך באחיו הנאבקים. הוא גם תמך בחום ובטוב-לב בסופרים שחורים צעירים שגיששו את דרכם בדור הביניים - מאיה אנג'לו, לוריין האנסברי (שמתה בדמי ימיה), וחברי המועדון הספרותי של הארלם. גם הזרמים לאמריקה כדי לתמוך באחיו הנאבקים. הוא גם תמך בחום ובטוב-לב בסופרים שחורים צעירים שגיששו את דרכם בדור הביניים - מאיה אנג'לו, לוריין האנסברי (שמתה בדמי ימיה), וחברי המועדון הספרותי של הארלם. גם הזרמים הקיצוניים יותר - המוסלמים השחורים, מלקולם איקס, הפנתרים השחורים, אנג'לה דייויס - יצאו נשכרים מנכונותו להסביר את מקורם ומניעיהם.

כמה מכתביו של בולדווין זכו להצלחה רבה, גם אם הוא לא היה "הראשון מקרב הסופרים האמריקנים השחורים שזכו לתשומת-ליבו של הקהל הלבן המשכיל" (כנאמר באחרית-הדבר בספר שלפנינו) - קדמו לו ריצ'ארד רייט, קלוד מקיי וראלף אליסון, אבל אין ספק שהוא מילא תפקיד בולט בנוף האמריקני של שנות השישים. הרי רק בשנת 1966 נתמנה אדם שחור לראשונה כחבר קבינט במימשל ארצות הברית! בולדווין הצטייר כאדם חכם וצלול, וכמה מספריו זכו למעמד קנוני - כגון "איש אינו יודע את שמי", "חדרו של ג'ובאני" ו"הפעם הבאה באש". מחזהו "בלוז למר צ'ארלי" הועלה אמנם על הבמה בברודוויי, אך נכשל והורד די מהר. בשנת 1961 הוא ביקר בישראל כאורח המדינה, אך המטר הבלתי-פוסק של דברי תעמולה שהומטר עליו דיכדך אותו, ובתום הביקור הרשמי הצליח להסתובב בארץ ללא ליווי ממונה. בשובו פרסם מאמר שלא החמיא למדינה היהודית - אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית. מסתבר שאפשר, לפחות במשך עשרות שנים, גם אם התוצאה לאו דווקא מרנינה.

הסיפור האחרון בקובץ שלפנינו מתאר תקופה בה חי בכפר שוייצרי קטן באלפים, שם היה האדם השחור הראשון שראו הכפריים במו עיניהם. הנתונים בסיפור רחוקים מן המציאות בימינו לא פחות מנתונים בסיפור מימי-הביניים, כי היום לא יכול להיות כפר כזה, כי אין היום מקום בו אנשים לא רואים טלויזיה ולא נקלעים לשם מבקרים מכל הגזעים והאומות. נאיביות כזו של הכפריים - המספרים לו, כדי לשמח אותו, שהם נוהגים לתרום כסף להצלת נפשותיהם של ילדים אפריקאיים (היינו, להעבירם לנצרות) - נכחדה מן העולם. בולדווין מתייחס אליהם בסובלנות, ויודע שאינו צריך להיפגע מקריאות הילדים, "כושי! כושי!" כשהוא עובר ברחוב, כי אין בהן מן הרשע ההיסטורי של העבדות והלינצ'ים. הסיפור הזה אמנם מיושן, אבל הוא לא בלתי רלוונטי גם בימינו, בתקופה בה כל העולם חווה הגירות מסיביות של אוכלוסיות שלמות.

היה טוב לו יכולנו לברך בלב שלם, "אלה הם פרקי היסטוריה - אילו קם ג'יימס בולדווין לתחייה הוא לא היה מזהה את אמריקה!" למעלה מחמישים שנה עברו מאז נכתבו המסות/הסיפורים הללו - לכאורה, עידן שלם בחברה האנושית בכלל ובחייהם של אנשים ממוצא אפריקני בארה''ב. ואכן לא רק ג'יימס בולדווין אלא גם מרטין לותר קינג היה מופתע ושמח לו ראה אשה שחורה בתפקיד שרת החוץ האמריקנית (תדהמה כפולה!), סנאטור צעיר שחור רץ לנשיאות ונאמר שסיכוייו טובים, גנרלים שחורים מפקדים על צבאות ארה''ב, וכן הלאה.

ובכל זאת, ובכל זאת. הכל השתנה, ולא השתנה. תוחלת החיים של אמריקנים שחורים בימינו עדיין נמוכה במידה משמעותית מזו של הלבנים, רמת הכנסותיהם נמוכה בהרבה מן הממוצע הלבן, שיעורם באוכלוסיות בתי-הסוהר גבוה פי כמה משיעורם באוכלוסייה הכללית. את מקומו של סטפן פצ'יט, הטיפש הפחדן והכנוע, תפס הסטריאוטיפ של העבריין השחור האלים, במקום מאמי טובת-הלב באה השחורה הטפילית המגדלת אוסף ילדים מאבות שונים על חשבון הציבור... גם אם הסנטור הצעיר מאילינוי, באראק אובאמה השחור, ייזכה בבחירות לנשיאות וישב בבית-הלבן, אין ביטחון שהנוף החברתי האמריקני ישתנה שינוי מהותי. בליבה של המציאות ימשיכו להדהד דבריו של ג'יימס בולדווין בסוף הסיפור "זר בכפר": "העולם שוב אינו לבן, ולעולם לא ישוב להיות לבן." (או כגירסת הספר שלפנינו: "עולם זה אינו לבן עוד, ולעד לא יהיה שוב לבן.")

סוף