חזרה לשורשים

דונה טארט: הידיד הקטן
מאנגלית: חגי ברקת
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור


ספרה
הראשון של דונה טארט, 'ההיסטוריה הסודית', ראה אור כאשר היתה צעירה מאוד וזכה לתשבחות נלהבות, תרגומים בשפע, וציפייה לספרים מרשימים בהמשך. הספר היה בהחלט יומרני - היה בו ריחוק אינטלקטואלי עם רמזים מחושבים לרומנים קלאסיים של דוסטוייבסקי והנרי ג'יימס. אבל תכונות אלה אינן פסולות כשהן מוגשות על ידי יוצרת צעירה ומוכשרת. ואז עברו עשר שנים לפני שהופיע ספרה השני, זה שלפנינו, ועורר השתאות רבה. במקום הקולג' היוקרתי- מרוחק - עיירה קטנה במיסיסיפי בשנות השבעים, במקום סטודנטים מבריקים - ילדים בני שתים-עשרה, במקום הורים עשירים - משפחה צנועה, לא מעשירי הדרום אך גם לא מן העניים. ברור שהמחברת החליטה "לחזור לשורשים", להקשר החברתי ממנו באה, לפני שכישרונותיה הבולטים הזניקו אותה לבנינגטון קולג' היוקרתי, שסיפק את הרקע לספרה הראשון.


גיבורת הסיפור היא ילדה בת שתים-עשרה בשם הרייט, ילדה פיקחית אך בעיקר בעלת אופי חזק, והוא משמש אותה היטב כיוון שמשפחתה נמצאת במצב גרוע מאוד, מה שהפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים קוראים, "משפחה לא- מתפקדת". כאשר הרייט היתה תינוקת נרצח אחיה רובין בן התשע באורח חסר פשר, ומאז הולכת ומתפרקת כל המשפחה - האם שרלוט מרחפת לה בעולם פנימי-הזוי ומזניחה את ביתה ואת בנותיה, האב פשוט הסתלק לו לעיר הגדולה ושומר מרחק, אחות הגדולה של הארייט, אליסון, מבלה את ימיה בשינה. רק הסבתה הדינמית, אידי, מצליחה למנוע מן המשפחה הפגועה מלהתמוטט לגמרי. דמות חזקה אחרת היא העוזרת השחורה, איידה רו, שמזמן היתה עוזבת את הבית, בו משלמים לה מעט ומתחשבים בה עוד פחות, אלמלא החמלה שהיא חשה בעיקר על הילדות.

הרייט ילדה מוצקה, נמרצת, עצמאית ורציונלית. בניגוד לרוב הדמויות הסובבות אותה, היא מסוגלת לחשוב בהיגיון. מארון הספרים שבבית - ירושה מוזנחת מדורות קודמים - היא דולה ידע רב, גם אם קטוע, על נושאים שונים, ולעיתים קרובות מביכה את המבוגרים סביבה בחשיבתה ההגיונית והאינפורמציה שמצאה בספרים. עיצוב דמותה של הרייט הוא הישג - היא מצחיקה מאוד מבלי לדעת זאת, והחיבה שהסופרת חשה כלפיה עוברת במהרה אל הקורא. נחושה בדעתה לגלות מי רצח את אחיה, ובעזרת קריאה כפייתית על מעללי שרלוק הולמס והודיני, היא בונה תסריט שלם ומתכננת את לכידתו של הרוצח-כביכול.

בין דמויות המשנה נמצאות הדודות של שרלוט, אמה של הרייט - גם הן דמויות מבדחות ונוגעות ללב, חסרות אונים וצרות אופק. יש ברקע עוד משפחות לבנות מאותו רקע ומעמד, מאלה שבעבר, בימי העבדות וגם בדורות שאחריהם, העבידו את השחורים בשדות הכותנה ובמטעים. בתקופה בה מסופר לא נותר כמעט כלום מאותו אורח חיים, חייהם של הלבנים במעמד הבינוני נעשו הרבה יותר דלים, ובה בעת סיפוריהם על העבר נעשו יותר ויותר מפוארים. כזאת היא משפחתה של הרייט, שכבר מזמן איבדה את חיוּתה. לעומת אלה, יש בעיירה משפחות מאותו רקע שהצטרפו לאמריקה המודרנית וחדלו להתרפק על העבר - בין אלה נמצאת גם משפחתו של הילי, חברה הטוב של הרייט, מעריצה המושבע המוכן ללכת אחריה באש ובמים. חסרונו האחד הוא שאינו יודע לשמור סוד, והרייט הזקוקה לעזרתו בתוכניותיה יודעת את זה אבל אין לה ברירה אלא למשיך ולהיעזר בו. יש גם דמויות משולי החברה, מה שהדרומיים קוראים עד היום "זבל לבן", ובו רוחשים גם עבריינים וסוחרי סמים וגם מטיפים פרימיטיביים, אחדים מהם מופרעים לגמרי. תיאורה של משפחה אחת מרקע זה, משפחת רטליף, הממלאת תפקיד מרכזי בסיפור, אף הוא מושלם ומעוגל להפליא, מצחיק ואימתני כאחד. סיפורה של הרייט, יחסיה עם בני משפחתה ועם העוזרת השחורה, מזכירים מייד את הנובלה הנפלאה של קארסון מק'קאלרס, "השותפה לחתונה", שלימים גם היה לסרט מצויין. בכלל, "הידיד הקטן" משתייך באופן טבעי למה שנקרא ספרות הדרום האמריקאית, ששורשיו במאה התשע-עשרה, והמשתרע ממארק טוויין ועד יוּדוֹרה וולטי. מה שמייחד את הרייט הוא שהיא גם טיפוס אינטלקטואלי, ובסוף הספר הקורא מצפה ממנה שתגדל ותהיה אשה מעניינת ומיוחדת במינה.

שתי תכונות משותפות לספר זה ולקודמו - שניהם פותחים ברצח, ושניהם כתובים להפליא מבחינה סגנונית-לשונית. אלא שכאן מסתיימת ההשוואה. "הידיד הקטן" הוא ספר הרבה יותר רך, ויש בו שפע של הומור וחום, תכונות שהרומן הראשון אינו משופע בהן. בעיניי, דווקא היכולת של המחברת ליצור שתי יצירות כל כך שונות, שקשה להאמין שאותה יד כתבה את שניהם, היא שמעוררת התפעלות. גם משך הזמן הרב בין הופעת שני הרומנים מוצא חן בעיניי, כי בדרך כלל הצלחה מסחררת בספר הראשון דוחפת את המחבר/ת להזדרז יתר על המידה ולהרביץ עוד רומן לפני שהבשיל. דונה טארט לא התפתתה לעשות זאת, וטוב עשתה שעמלה בשקט וביסודיות על יצירתה השנייה.

סוף