"בסוף המאה השמונה-עשרה חלה מהפכה דרמטית באופנת הלבוש בארצות המערב, במידה רבה בהשפעת המהפכה האמריקאית ואחריה המהפכה הצרפתית. הגברים זנחו את המחלצות הססגוניות העשויות ברוקאד ומשי ועברו לחליפות הכהות הגזורות בקווים ישרים, שלא השתנו בהרבה עד היום. הנשים נחלצו מן הקרינולינות והחלו ללבוש שמלות קלילות ונוחות, קצרות יחסית, עשויות בדים רכים , בסגנון שלימים ייקרא "קיסרי". גברים ונשים כאחד זרקו לפח את הקפלטים הענקיים, שורצי הכינים והמפודרים, ונתנו לראשיהם לנשום. (כמובן שמדובר כאן במעמדות האמידים. האיכרים והפועלים לבשו, במקרה הטוב, בגדים פשוטים עשויים בדים גסים ועמידים, שבדרך כלל עברו מיד ליד ואף הועברו בירושה.)

שיחרור האשה הזה לא שרד אחרי נפילת נפוליאון והחזרת המלכויות הישנות. הריאקציה המדינית-חברתית נתנה מייד את אותותיה בלבוש הנשי - תוך זמן קצר שבו הקרינולינות עם המחוכים, ובמקום הפיאות הנוכריות באו כובעים בעלי תיתורה רחבה ומוטה קדימה, שהצרו מאוד את שדה הראייה. אם הנשים בחצרות המלוכה שלפני המהפכה הרסו את עיניהן עם טיפות בלדונה ואת עורן עם אבקות זרניך, הנשים בתקופה הנקראת ויקטוריאנית אף הן גרמו לעצמן נזקים - הן שברו את קרסוליהן מכיוון שלא ראו לא אותם ולא את הרצפה שלפניהן, והיו אף שעברו ניתוחים מסוכנים להוצאת צלעותיהן התחתונות, כדי שיוכלו להדק את מחוכיהן ולהופיע כבעלות מותניים של צירעה. הגברים, לעומת זאת, לא חזרו לאופנות היקרות של "המשטר הישן", אלא נשארו בחליפות הכהות והמעשיות, ובמקום הכובעים המפוארים עם הנוצות והתכשיטים החלו לחבוש את המגבעות שאת רובן עדיין ניתן לראות ברחובות אירופה וצפון אמריקה.

בגדים אינם רק המעטפת החיצונית של הגוף, שתפקידה להגן עליו מפני פגעי הסביבה. יש להם שפע של תפקידים אחרים, חברתיים ופסיכולוגיים. הם מסמנים את המעמד החברתי של הלובש, ולפעמים גם את המצב המשפחתי שלו (בעיקר שלה). הם מותאמים לגיל ולתפקיד, וכמובן הם מייצגים אופנה - וזו, מצידה, משקפת תפיסות חברתיות, פסיכולוגיות, כלכליות. לפיכך מעניין להשוות בין הלבוש הגברי והלבוש הנשי בכל חברה ובכל תקופה. למשל, בתקופה בה הגברים באירופה (ושוב, יש לזכור שמדובר במעמדות הגבוהים בלבד) לבשו חליפות שהדגישו את כתפיהם הרחבות ואפילו את אברי המין שלהם - ראו דיוקנאות של המלך הנרי השמיני - היה ברור מהי התדמית שהם ביקשו להפגין: מאצ'יסמו מוחצן ורברבני. בתקופה ההיא הנשים היו לבושות בגדים פחות אקסטרווגנטיים, והטווס החברתי היה הגבר.

קלייר יוז בנתה את סיפרה על מספר שמלות התופסות מקום מרכזי בכמה רומנים אנגליים בין המאה השמונה-עשרה והמאה העשרים, כדי להמחיש את העוצמה החברתית והפסיכולוגית של הלבוש. הדוגמה הראשונה לקוחה מרומן של דניאל דפו, "רוקסנה", שראה אור במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה. השמלה בה מדובר היא מעין תחפושת, לבוש של אשה טורקית, משהו אכסוטי ומפתה. רוקסנה היא אשה המתמרנת כל חייה בין גברים שונים שעל חשבונם היא חיה, ובכך אינה שונה בהרבה ממול פלאנדרס, גיבורת הרומן באותו השם. כאן השמלה, המופיעה כמה פעמים במהלך הרומן, משמשת פיתיון לגברים. הפרק הבא עוסק בשמלות מבד מוסלין ברומנים של ג'יין אוסטין. האריג (הנקרא "מוסלין" כי מקורו מן העיר מוסול שבעירק) מתקשר עם התקופה, היינו, סוף המאה השמונה-עשרה ותחילת התשע-עשרה. ברקע המרוחק והמרומז מתחוללות מלחמות נפוליאון באירופה, אבל ברומנים של ג'יין אוסטין עיקר העניין הוא יחסי גברים ונשים בתוך המבנה המעמדי המורכב, וגיבורותיה מרבות לשוחח על שמלות ועל אופנה בכלל. האריגים העדינים והקלילים שהובאו מן המזרח שיחררו את גוף האשה, כשם שהתסרוקות הטבעיות-יחסית שיחררו את ראשה ממגדלי הפיאות המפודרות. אבל אף שתזוזה מסויימת ניכרה אפילו בחברה האנגלית, עדיין האשה ההגונה היתה אמורה להיות ספונה בין כותלי הבית, כי כאשר יצאה למרחב קרו לה כל-מיני דברים לא נעימים. וכאמור, עד מהרה, אחרי נפילת נפוליאון, שבו הנשים במדינות המערב להיכלא בכלובים עשויים בדים כבדים ועצמות-לווייתן (במחוכים).

עלילת הרומן הנודע "יריד ההבלים'' מתרחשת אמנם בתקופת מלחמות נפוליאון, ושיאה בקרב ווטרלו, אך הספר נכתב קרוב לאמצע המאה התשע-עשרה, בראשית התקופה הנקראת ויקטוריאנית. אלא שהמחבר ויליאם ת'אקריי, למרות שעיצב גיבורה לא-שגרתית בדמותה של בקי שארפ - אשה עצמאית ואנוכית כמעט כמו גבר - סלד בכל ליבו מן האופנה המהפכנית של התקופה אותה תיאר. עד כדי הוא תיעב אותה, שהוא התוודה בפתיח למהדורה הראשונה של "יריד ההבלים": "ליבי לא מלאני לעוות את דמותם של גיבוריי וגיבורותיי במלבושים כה מכוערים כאלה של התקופה (היינו 1815 )... ובחרתי להלבישם בהתאם לאופנת ימינו" - כלומר, הסגנון של אמצע המאה התשע-עשרה.

מכאן עובר הספר לדון בשמלות ברומנים של אמצע המאה התשע-עשרה ועד ימינו אלה. שמלותיה של דורותיאה, גיבורת "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, מתוארות בדקדוק כדי להמחיש את רצינותה ושמרנות הליכותיה. תפקיד הבגדים נבדק גם ביצירות אחרות מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, וכן ברומנים של הנרי ג'יימס ואדית וורטון, והפרק האחרון דן בלבושה של גיבורת רומן של אניטה ברוקנר, סופרת אנגליה בימינו.

כל זה יכול היה להיות נושא שולי, אולי אחד מן הספרים הנדרשים למי שמבקש לכתוב דיסרטציה על לבוש בספרות האנגלית. אבל היום אנחנו נמצאים שוב בתקופה בה הלבוש - בעיקר, כמובן, הלבוש הנשי - הוא נושא אקטואלי ושנוי במחלוקת. בחזית העימות בין עולם האיסלם לעולם המערב נמצא הלבוש הנשי: צעיף או לא צעיף, רעלה או לא רעלה, וכו'. אנשים במערב נעשו בקיאים במונחים כמו ניקאב, חיג'אב, צ'אדור. בצרפת נחקק חוק האוסר על תלמידות בבתי ספר ממלכתיים לכסות את ראשיהן מטעמי מסורת דתית, ובבריטניה והולנד הפכה הרעלה למוקד מחלוקת חריפה (אם כי בארצות אלה יש רק קומץ נשים המסתירות את פניהן ברעלה). בכל מקום הצידוקים להגבלות הללו נשמעים רציונליים - אין ממלכתיים לכסות את ראשיהן מטעמי מסורת דתית, ובבריטניה והולנד הפכה הרעלה למוקד מחלוקת חריפה (אם כי בארצות אלה יש רק קומץ נשים המסתירות את פניהן ברעלה). בכל מקום הצידוקים להגבלות הללו נשמעים רציונליים - אין להרשות סימני דת שונים בבתי-הספר הציבוריים, ולכן גם נאסרו כיפות וצלבים (שלפני כן לא הפריעו לאיש); לא יתכן ש"אנשים" (קרי, נשים) יסתירו את פניהם מן הציבור, וכן הלאה. לאמיתו של דבר, הנמקות אלה תקפות רק במידה מוגבלת, כי הרי אין ספק שאם מחר תתפשט בצרפת אופנה של מטפחות-ראש - כפי שלבשה בשעתה סימון דה בובואר, או כפי שלובשת מלכת אנגליה כשהיא יוצאת לטייל בטבע - בוודאי לא יימצא בכך כל רע. כמו כן, לא הוצע לאסור חבישת קסדת אופנוע סגורה או כובע סקי סרוג המכסה את הפנים - שניהם תופעות הרבה יותר נפוצות במערב מאשר הרעלה.

כאשר בוחנים את נושא הלבוש לעומקו מתבררים דברים מעניינים ומשמעותיים על החברה האנושית. ההמחשה החריפה ביותר שראיתי היתה בצילום בשבועון האמריקני "טיים". נראו בו שלוש נשים חבויות בתוך אוהלי בד שחורים, שרק חריץ צר ברעלה איפשר להן לראות את העולם שלפניהן. בידיהן היו שקיות של מותגי יוקרה מערביים, "ורסאצ'ה", "ארמאני" וכדומה. על הקיר מאחוריהן השתרע פוסטר ענק של אשה צעירה חטובה, לבושה רק חוטיני, כורעת על גחונה החשוף, ישבנה מורם, והבעת פניה הפונים למצלמה דומה לזו של חתולה מיוחמת - מן הסתם פרסומת לקרם שיזוף או כיו''ב.

לכאורה, ניגוד בין כליאה וחרות, בין שיעבוד ועצמאות. אבל עם קצת מחשבה העניינים נראים קצת יותר מורכבים. ביני לביני קראתי לתופעה על שם התמונה הידועה של אדוארד מאנה, "הארוחה על הדשא" ( 1863 ), בה נראים שני גברים לבושים בחליפות כהות, ישובים בניחותא על כר דשא בלב חורשה נעימה, ביניהם על מפה פרוסה מונחים מאכלים שונים ובקבוקי יין. נמצאת בחברתם אשה אחת, גם היא ישובה על הקרקע, ומן הסתם משתתפת בפיקניק. אבל היא ערומה כביום היוולדה. גם ברקע נראית אשה ערומה, הרוחצת בנחל. כאשר הציג מאנה את התמונה היא עוררה שערורייה, אם כי תמונות דומות כבר נראו בעבר (למשל, הציור של ג'ורג'ונה הנקרא "חגיגה בכפר", הנמצא בלובר). כאשר אנחנו מתבוננים בנושא הלבוש הנשי כפי שהוא מצטייר באמנות ובספרות אנחנו מגלים עיקרון מעניין מאוד, העובר כחוט השני בדורות רבים ותרבויות שונות: גוף האשה הוא תמיד אובייקט לתגובות גבריות אינטנסיביות, ואברים שונים ממקדים את הפנטזיה. במשך דורות רבים, וגם בימינו בתרבויות מסויימות, ראשה של האשה ושערה טורדים את דימיונו של הגבר ("שיער באשה ערווה," קבעו חז''לינו), ולפיכך יש לכסותו באמצעים שונים, מצעיפים עוטפים ועד לפיאות נוכריות. האובססיה הזאת הומחשה בצורה אלימה בארצות ששוחררו מן הכיבוש הנאצי, כאשר אזרחים משולהבים גילחו את ראשיהן של הנשים שהתרועעו עם הגרמנים. אבל זהו רק חלק מן המערכת המורכבת של גילויי הגוף הנשי כמוקדים של הדימיון הגברי האובססיבי. במשך תקופות ארוכות היו שדי הנשים החלק החשוף ביותר, ודווקא בתקופות בהן שאר הגוף היה עטוף וכרוך בשכבות-שכבות של בד ומחוכים. בלזק ב"דודנית בט" מתאר את מאדאם מארנף "מגישה את שדיה על מצע של תחרה", וטולסטוי מתאר את הלנה היפה, אשתו של פייר ב"מלחמה ושלום", חושפת את שדיה וכתפיה כך שבהיותה ישובה לשולחן היא נראית כאילו היא ערומה לגמרי. בשלהי המאה התשע-עשרה הצצה חטופה בקרסוליה של אשה - אלה שנחשפו בלבוש המהפכני-אימפריאלי - היה בה כדי להדליק את החשק הגברי. היום, לעומת זאת, קשה לקבוע מהו מוקד העניין, כי במערב העיקרון השליט הוא חשיפה מקסימלית. בעצם, הבגד עצמו איבד את משמעותו בסביבה של החוטיני, החצאיות המכסות בקושי את המפשעה, הגופיות המכסות בקושי את פטמות השדיים וכולי. תצוגות אופנה נראות לפעמים כמופע בבורדלו יקר. היטב תפס זאת הקולנוען רוברט אולטמן, בסרטו "משהו ללבוש", שבסופו הדוגמניות פוסעות על המסלול ערומות כביום היוולדן.

מוסר ההשכל שלומדת רוקסאנה הוא ש"כדי למכור את עצמה, האריזה חייבת להיות בדיוק נכונה." זהו הכלל התופס גם בימינו במערב, שבו האשה שוב איננה קניין של אביה ובעלה, והיא חייבת לתמרן בחברה המצפה ממנה גם לקיים את עצמה אבל גם לרצות את הגבר. לכאורה, היא חופשיה להתלבש ככל העולה על דעתה. אם היא לא מתפרנסת מזנות, היא איננה חייבת לחשוף את רגליה לכל אורכן ואת חזה גם בימי החורף, ולקרטע בנעליים מחודדות על עקבים בגובה 15 סנטימטר. בוודאי שאינה חייבת לנפח את שדיה ושפתיה בסיליקון. אבל החברה עדיין נשלטת ומנוהלת על ידי גברים, וקשה לדעת כיצד היו הנשים מתלבשות אילו מצאו את עצמן לבד. מכאן שאם הנשים בעולם המוסלמי לבושות בהתאם לחרדות הגברים, במערב הן לבושות בהתאם לפנטזיות שלהם. די לצפות בתוכניות בידור שונות בטלוויזיה כדי לראות שהגברים הבדרנים - אפילו האקסטרווגנטים שביניהם, כמו פרינס - לבושים בגדים נוחים ושימושיים, ואילו הזמרות והסייעניות השונות מופיעות בדרגות שונות של עירום. אם סופרמן ויורשיו לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדים אירודינמיים, הרי גיבורת העל - מברברלה ועד זינה, הנסיכה הלוחמת - חשופה כאילו היא יוצאת לחוף הים. האריזה עדיין קובעת, גם אם היא מינימלית.

סוף